חיים כפולים

פרק 9

עמדנו בפתחה של מערה ענקית. גבישים ירדו מהתקרה, עלו מהרצפה וצמחו מהקירות, מאירים את חלל המערה באורות סגולים, ירוקים, כחולים וזהובים.
"איך-" מלמלתי התחלה של שאלה בלי לטרוח לסיים אותה.
"למה-" שיילין אמרה.
"מתי-"
"ברוכות הבאות לאימון הראשון שלכן." ניקו הלך אחורה ופרש את ידיו. "המערה הזאת נקראת גלאדיס, אל תשאלו למה, זה לא שיעור היסטוריה."
"ברור שזה לא שיעור היסטוריה, בשיעור היסטוריה אפשר להירדם." מלמלתי והתקדמתי כמה צעדים.
"כל דבר במערה הזאת יכול להרוג אתכן, החל מהרצפה וכלה באוויר." ניקו אמר.
"וואו, אתה קרן קטנה של שמש, אמרו לך את זה פעם?" גיחכתי.
"זה עניין רציני," הוא אמר. "אתן ביקשתן להתאמן, אין בעיה, אבל תצטרכו להקשיב."
"כן, המפקד." שיילין הצדיעה.
ניקו גלגל את עיניו אך לא ענה לה. במקום זה הוא ניגש אל אחד הגבישים והניח עליו את ידיו. "לפני שאני אתחיל להראות לכן מה אתן אמורות לעשות, אתן צריכות לדעת איך קם המימד הזה."
"חשבתי שאמרת שזה לא שיעור היסטוריה." הערתי לו.
"אני אספר רק את הדברים החשובים. בשיעור היסטוריה נותנים לכן קמצוץ מהדברים החשובים אך הם מתובלים באלפי תאריכים לא מעניינים ועובדות שלא קשורות לכלום." הוא אמר.
"יש מקום לשבת בזמן ההרצאה?" שיילין גיחכה.
"אתן תהיו קרציות גם בזמן האימון? כי לקרציות אין מקום בין לוחמים." הוא הזהיר.
"לא אמרנו כלום." אמרתי בטון תמים.
ניקו נאנח. "שבו." הוא החווה בידו וקבוצה של גבישים סגולים הסתדרו בצורת ספה.
"איך?" שאלתי בתדהמה.
"גם אתן תלמדו לעשות את זה, אבל לא איתי, אתן מוכנות לשבת כבר?" הוא ענה.
"למה אתה כל כך עצבני?" שאלתי בעודי מתיישבת.
"את אחותי הקטנה," הוא הסתכל עליי. "ואת בת דודה שלי," העביר את מבטו לשיילין. "בזה שאני מאמן אתכן אני נותן הסכמה לכך שבפעם הבאה שנותקף אתן תצאו להילחם." הוא הצמיח לעצמו כיסא והתיישב.
"אין לך מה לדאוג, אני ושיילין נתנהג יפה."
"אני מקווה." הוא העביר את ידו בשיערו. "אפשר להתחיל?"
אני ושיילין הנהנו, והוא התחיל לספר. "לפני חמשת אלפים שנה נולדה אישה בשם קאריה בעולם בני האדם. היא הייתה שונה ממה שכולם הכירו, וכמו שאת יודעת, סלינה, כשיש מישהו שונה בחברה שבה כולם אותו הדבר, אנשים מתחילים להיות קצת..." הוא חיכה שאשלים אותו.
"מגעילים, חסרי מצפון, נוראיים, תבחר אפשרות." אמרתי בטון עוקצני.
"הכל," הוא הנהן. "כשהיא הייתה בת שש עשרה היא הבינה שהיא לא יכולה להישאר שם וברחה. היא נדדה בכל העולם, מצאה חברים ואיבדה אותם ברגע שגילו מה היא, עד שיום אחד היא הגיעה לטיבט."
"היא גילחה את הראש והפכה לנזיר?" שיילין שאלה בשעשוע.
ניקו גלגל את עיניו אך לא ענה. "היא פגשה נזיר, והוא נתן לה בדיוק את מה שהיא מחפשת- שער לעולם אחר."
"איך?" שאלתי.
"אתן מכירות את הסיפור 'ג'ק ואפוני הפלא'?" ניקו שאל. אני ושיילין הנהנו. "משהו דומה לכך. אומנם לא צמח עץ ענק שהוביל למקום אחר, אבל הזרע שהוא נתן לה כן פתח שער למקום אחר."
"ומאז הכל היסטוריה?" שאלתי.
"אלא אם כן אתן רוצות לשמוע על הלידה של קסטור, אבל אני מזהיר, היא כוללת בתוכה הרבה דברים שעלולים לגרום לכן להקיא את מה שאכלתן ומה שלא אכלתן עד עכשיו."
אני ושיילין הסתכלנו אחת על השנייה והנהנו בהסכמה. "ומאז הכל היסטוריה."
-
שלוש שעות לאחר מכן אני ושיילין יצאנו מהמערה בהליכה איטית. לא, הליכה היא לא הדרך הנכונה לתאר את מה שעשינו, גרירה היא המילה המדויקת.
גררנו את עצמנו לעבר חזית הארמון, ושם התרסקנו על המדרגות בעוד ניקו עומד מעלינו ומחייך.
"אימון טוב." הוא אמר לנו בטון משועשע.
"אם זה אימון טוב אז מה זה אימון רע?" שיילין רטנה.
"אימון שבו צריך לשלוח אותך חזרה בארון קבורה." הוא ענה לה.
"אימון מעולה." נאנחתי. "איפה צ'ארלי?"
"הו, לא. ממש לא." ניקו הניד בראשו.
"מה?" שאלתי ללא הבנה.
"אתן לא הולכות לרפא את עצמכן. אחת היכולות שצריך לפתח היא יכולת לשרוד גם כשהגוף לא רוצה. אם צ'ארלי ירפא אתכן אז מחר תחזרו כרגיל, ואז מה עשינו בזה?" הוא ענה.
"אתה רוצה להגיד לי שכל האימון שעברנו היום, כל הריצות, החרבות, המתיחות, כל זה רק כדי שנפתח עמידות בפני כאב?" עצמתי את עיניי והנדתי בראשי.
"משהו כזה." הוא ענה בפשטות.
"אני לא יכולה לזוז עכשיו, אבל כשאני אוכל, אני אהרוג אותך." הבטחתי לו.
"כן, בטח." הוא צחק בקלילות ורכן כדי לנשק את רקתי.
"יש לך מזל כל כך גדול שאני לא יכולה לזוז." נאנקתי והרמתי את ידי כדי לעסות את צווארי.
"אז כדאי שאני אנצל את המצב הזה." הוא נעץ את אצבעו במותני, מדגדג אותי וגורם לי להתפתל בניסיון להתחמק.
"אני כל כך שונאת אותך." רטנתי ושחררתי יפחת כאב.
"אני יודע." הוא חייך חיוך מרוצה.
"למה אתה מציק רק לי? גם שיילין פה." הרמתי את ידי בקושי והצבעתי על בת דודי.
"את צודקת." הוא שפשף את סנטרו, שהחל להצמיח מעט זיפים, ואמר בטון מהורהר. "למה אני לא מציק לה?"
"כי אתה מאוד אוהב אותי." היא הציעה.
"לא, זה לא זה." הוא הניד בראשו.
"אדוני, המועצה מחכה לך באולם הישיבות." רץ לעברינו שומר.
"לעזאזל." ניקו מלמל.
"שכחת שיש לך ישיבה היום, נכון?" גיחכתי אליו.
"שקט." הוא ירה לעברי ונעמד. "תמסור להם שאני כבר בא."
"אדוני." השומר קד קידה לניקו. "הנסיכות." הוא קד לנו ורץ.
"תישארו בארמון, הלילה מגיע ועדיין מסוכן פה." הוא הורה לנו.
"אני חוזרת לקסנדרה." אמרתי.
"את לא." הוא התנגד.
"אין לי ברירה." משכתי בכתפיי.
"סלי-"
"אני מתכוונת להמשיך עם שגרה רגילה עד שנגלה מה הולך פה. אתה יודע שקסטור לא יעז לעבור לעולם השני, אז לבינתיים אני אשאר שם. אני אחזור מחר לאימון, אבל זה הכל." קטעתי אותו.
הוא נאנח אבל לא התווכח. "בסדר," הושיט את ידו לכיסו והוציא שרשרת שבקצה שלה השתלשל תליון עשוי מאבל כחולה. "אבל אם את צריכה אותי פשוט תנשפי את השם שלי לאבן, אני אגיע."
"נתראה." גיחכתי אליו וסימנתי לו בידי ללכת.
הוא הניד בראשו והלך, רוטן משהו על הנוער של ימינו.
"אני שונאת אותך." שיילין אמרה.
"מקובל." נעמדתי לאט.
"ואני ישנה היום במיטה שלך." המשיכה.
"את שונאת אותי אבל את ישנה במיטה שלי?" שאלתי.
"פיצוי על זה שאני שונאת אותך." היא חייכה.
"פיצוי למי בדיוק?" פתחתי שער.
היא צחקה ואז עצרה את עצמה, כנראה בגלל הכאבים. "לי."
-
"גברת קסנדרה?" פתחתי את דלת הבית בעדינות.
"הו, סלינה, הנה את." היא אמרה בקוצר רוח והתקדמה לכיווני. "תסגרי לי את השרשרת." הושיטה לי שרשרת שחורה.
הרמתי את ידיי וסגרתי את השרשרת בעדינות. "את יוצאת?" שאלתי בטון מהוסס.
"אנחנו יוצאות, כן." היא תיקנה אותי.
"אה, מה?" שאלתי, בשביל לוודא ששמעתי טוב. זאת הפעם הראשונה מזה שש שנים שהיא כוללת אותי בתוכניות שלה.
"ההורים של אדוארד הזמינו אותי לארוחת ערב במסעדת קרוליינה, אדוארד הצעיר וחברתו המקסימה בריאנה גם יהיו שם, אבל מישהו צריך לשמור על אנני." היא אמרה.
"הו, בסדר." משכתי בכתפיי וניסיתי לא לחוש אכזבה.
ברור שאני לא מוזמנת לארוחת הערב הזאת, אני לא עשירה, לא מיוחסת, ולא ממש קשורה.
ניסיתי להתמקד בצד הטוב שבעניין. אני אשמור על אנני במשך כמה שעות! היא אחותו הקטנה של אדוארד, והילדה הכי מתוקה שאני מכירה. עוד לא הגיעו אליה השטויות האלה של המעמדות.
"תתלבשי, ותנסי שזה יהיה משהו שנראה חדש." קסנדרה ציוותה עליי.
"כן, גברת קסנדרה." הנהנתי והלכתי באיטיות לעבר חדרי, נזהרת לא להכאיב לעצמי יותר מהמצופה.
לאחר מקלחת שבאופן תיאורטי הייתה אמורה לקחת עשר דקות אך למעשה ארכה כחצי שעה יצאתי מחדר האמבטיה והתלבשתי במכנסי ג'ינס וחולצה ארוכה ודקיקה. קיוויתי שהבגדים האלו יספיקו לקסנדרה, אבל לעולם אין לדעת.
צלעתי את דרכי חזרה לסלון, שם מצאתי את קסנדרה מנופפת על עצמה במניפה שחורה שתאמה לשמלה שלבשה.
"תודה לאל!" היא התקדמה לכיווני במהירות וסרקה אותי. "זה מה שאת לובשת?"
"זה מה שמצאתי." עניתי בטון שקט והשפלתי את מבטי.
ציפורניה ננעצו בפניי והכריחו אותי להישיר אליה מבט. "אני לא אחת החברות שלך, לא שיש לך כאלה בכלל. את לא תתחצפי אליי. זה שהיום אני לא יכולה לעשות כלום מחשש שההורים של אדוארד יחשדו לא אומר שמחר אני לא אוכל, ואל תחשבי ששכחתי את האיחור שלך היום. תתנהגי יפה ואני אקל עלייך בעונש, מובן?" ריחו החמצמץ של הבל פיה גרם לי להבין שהיין שתשתה היום במסעדה לא יהיה המשקה האלכוהולי הראשון שקסנדרה הכניסה לגופה היום.
הכרחתי את עצמי לנעוץ את עיני בעיניה השחורות, שם לא מצאתי סמל דקיק של חמלה, והנהנתי באיטיות. "כן, גברת קסנדרה."
-
"קרוליין, רוברט, כל כך טוב לראות אתכם." קסנדרה נכנסה לביתם של משפחת דיימונד ונשקה לכל אחד מהוריו של אדוארד על לחיו.
"את נראית מדהים." אבא של אדוארד החמיא לה. סומק קליל פשט בלחייה והיא חייכה חיוך מלאכותי.
"סלינה, כל כך טוב לראות אותך." אימו של אדוארד אספה אותי לחיבוק עדין וכששחררה את גופי הסתכלה עליי בדאגה. "את בטוחה שאת מרגישה מספיק טוב כדי לשמור על אנני?"
הסטתי את מבטי הצידה בבהלה, לרגע חשבתי שהיא יודעת על האימונים שעברתי היום, אך שמתי לב שקסנדרה מהנהנת בפינה והבנתי שהיא זאת שאמרה לה שאני לא מרגישה טוב. "כן, גברתי."
"את מרגישה מספיק טוב לשמור על אנני אבל לא מספיק טוב כדי לבוא איתנו לאכול?" היא שאלה בספק.
"זה בסדר," חייכתי חיוך שקיוותי שנראה מרגיע. "תיהנו."
"בסדר." היא נאנחה ואז הסתובבה לעבר המדרגות. "אדוארד, אתה מוכן לרדת כבר?"
"אני בא." הוא השיב צעקה ורץ במדרגות לבוש בחליפה שחורה שמתחתיה בצבצו חולצה לבנה ועניבה שחורה. "אנני בחדר שלה, היא עומדת להירדם אז אין לך הרבה עבודה." הוא אמר לי.
"זאת לא הפעם הראשונה שאני שומרת עליה." הזכרתי לו.
"ובכל זאת." הוא נעץ בי מבט חודר.
"קדימה, אנחנו צריכים ללכת." אבא שלו פתח את הדלת וזירז את כולם לצאת.
"אם את צריכה משהו המספרים רשומים על ה-"
"-מקרר." השלמתי את קרוליין בגיחוך. "יהיה בסדר, תיהנו."
"תודה, מתוקה." היא חייכה אליי חיוך אסיר תודה וסגרה את הדלת.
רעש של מפתח נכנס למנעול נשמע, ואני נשארתי לבד עם ילדה בת שש למשך שעתיים. הולך להיות מעניין.
-
"אן?" דפקתי על דלת החדר הוורודה ופתחתי אותה בעדינות.
"סלינה." התנפלה עליי ילדה בת שש בעלת שיער חום שהיה מסופר בתספורת קארה, עיני טורקיז בוהקות וקומץ נמשים בחיוך גדול שחשף חלל במקום בו אמורות להיות שתי השיניים הקדמיות.
"בעדינות." אמרתי וקילפתי אותה מגופי.
"התגעגעתי אלייך." היא אמרה וכרכה שוב את ידיה סביב בטני.
"גם אני אלייך, אן." הובלתי אותה לעבר מיטתה, שהייתה הרבה יותר מדי גדולה בשביל ילדה בת שש, והתיישבתי.
"למה לא באת לבקר אותי?" היא שאלה.
"ההורים שלך לא היו צריכים שאשמור עלייך." עניתי לה.
"יכולת להגיד שאת באה לבקר את אדוארד ובמקום זה היית באה אליי." היא קפצה על המיטה לידי ונשכבה.
"אולי." אמרתי בטון לא מחייב ושיניתי נושא. "מה את רוצה לעשות?"
"אני רוצה לשמוע סיפור." היא נכנסה מתחת לפוך וחיבקה את אחד מדובוני הפרווה שלה.
"איזה סיפור את רוצה לשמוע?" שאלתי.
"לא על נסיכות." היא צמצמה את האפשרויות שלי.
"אז על מה?"
"תמציאי."
"אממ... בסדר." פשפשתי במוחי כדי למצוא אגדה שלא תפחיד אותה יותר מדי, עד שנזכרתי בזאב הלבן.
"לפי כמה שנים חי לו ביער זאב." התחלתי לספר. "הוא לא היה זאב רגיל, הוא היה זאב לבן. אחד מעשרת השומרים של יער ליגאן. הוא היה בנם של הזאב השחור והזאבה הכסופה, שליטי היער."
"אבל אמרתי שאני לא רוצה נסיכות." אנני קטעה אותי.
"זה לא סיפור על נסיכות." הבטחתי לה. "בזכות הזאב הלבן וההורים שלו, חיות היער חיו בשלום, אבל היה זאב אחד שזה לא מצא חן בעיניו. הזאב המצולק." עיניה של אנני נפערו מעט בסקרנות. "הוא שנא את הדרך בא הזאב הלבן שלט ביער, והוא החליט לעשות מעשה."
"מה הוא עשה?" אנני שאלה.
"חכי, אני מגיעה לזה." הרגעתי אותה. "הוא אמר לזאב הלבן שהוא ראה משהו חשוד בקצה היער. הזאב הלבן האמין לו וביחד הם הלכו לבדוק מה קורה." נאנחתי. "ברגע שהם הגיעו למקום שקט, הזאב המצולק קפץ על הזאב הלבן וניסה להרוג אותו. " נשימתה של אנני נעצרה בתדהמה. "הם נלחמו במשך שעות, ולמרות שהזאב הלבן היה חזק, הזאב המצולק הצליח לגבור עליו. בדיוק לפני שהזאב הלבן חשב לוותר, הגיעה אלינור."
"מי זאת אלינור?"
"אלינור הייתה בת איכרים שגרה עם ההורים שלה בקצה היער. היא שמעה את הנהמות ובאה לעזור." הנדתי בראשי וחייכתי חיוך קטן, זה היה החלק האהוב עליי באגדה. "היא הרימה את הזאב בידיים חשופות וזרקה אותו על אחד העצים. הוא לא קם."
"היא הרגה אותו?" אנני פערה את פיה.
"אני לא יודעת." משכתי בכתפיי. "אבל זה לא משנה. אלינור הרימה את הזאב הלבן וסחבה אותו לבית שלה. היא חבשה את הפצעים שלו ונתנה לו לאכול ולשתות, אבל זה לא הספיק."
"הוא מת?" היא שאלה בחשש.
"לא, אבל הוא היה צריך יותר מטיפול רגיל כדי להבריא." עניתי. "הזאב היה צריך את אור הירח המלא, אבל אלינור לא ידעה את זה, הרי היא לא דיברה בשפת הזאב."
"אז מה ה-היא עשתה?" אנני פיהקה ועצמה את עיניה.
"חיכתה." עניתי בפשטות. "וכשהגיע ליל הירח המלא הזאב הלבן גרר את עצמו החוצה. אלינור עקבה אחריו ושמה לב שככל שהוא שוהה יותר באור הירח הוא מתחזק.
רגע לפני שתהליך ההחלמה הסתיים, הזאב הלבן הניח את ראשו על ידה, ובכך העניק לה את היכולת להבין את דבריו. הוא סיפר לה את האמת על החיים ביער, הודה לה, ונשבע שהוא וצאצאיו ישמרו עליה ועל דורותיה לעד." סיימתי את הסיפור.
אנני פקחה עין אחת ולחשה, "לולה."
גורה לבנה שדמתה מעט לזאב יצאה ממחבואה מתחת למיטה וקפצה על הכרית ליד ראשה של אנני. הרמתי מעט את שמיכת הפוך והגורה נכנסה פנימה והתכרבלה לכדור.
קמתי מהמיטה והלכתי לעבר הדלת.
"סלינה?" קולה המנומנם של אנני עצר אותי.
"מה?" הסתובבתי אליה והנחתי את ידי על המתג. המנורה הגדולה כבתה ובמקומה נדלקה מנורת לילה קטנה שהאירה את החדר באור ורדרד.
"את חושבת שלולה היא הבת של הזאב הלבן, והיא כאן כדי לשמור עליי?" היא שאלה.
"לולה היא כלבה, לא זאבה." אמרתי בעדינות.
"היא נראית כמו זאבה." אנני טענה.
"אולי," אמרתי, רק כדי לא לאכזב אותה. "לילה טוב, מתוקה."
"לילה טוב."
סגרתי את הדלת וירדתי באיטיות לסלון. התיישבתי על ספת העור הלבנה ועיסיתי את צווארי התפוס. אם אני לא מצליחה להתמודד עם כאב כזה, איך אני אצליח להילחם נגד קסטור?
השענתי את ראשי לאחור והתמתחתי. הספה הייתה נוחה, נוחה מאוד, נוחה יותר מדי. נעזרתי בכפות רגליי כדי לחלוץ את נעליי וקיפלתי את רגליי לגופי.
ניסיתי להילחם בעייפות שתקפה אותי, אך זו הייתה מלחמה אבודה מראש. עיניי נעצמו ואני שקעתי בשינה עמוקה.
-
צליל של דלת נטרקת העיר אותי וגרם לי ליפול מהספה. פקחתי את עיניי והסתכלתי על האדם שנכנס לבית. בהתחלה הוא היה מטושטש, אך לאט לאט ראייתי התבהרה והצלחתי לראות. זה היה אדוארד, והוא נראה עצבני, ממש עצבני.
"שקט, אתה תעיר את אנני." אמרתי לו וקמתי מהשטיח. שריריי, שכבר כאבו מהאימון היום, התחננו עכשיו שאפסיק את הסבל.
הוא רטן משהו לא ברור והשליך את המקטורן והעניבה שלו על הרצפה. על חולצתו הלבנה התנוסס כתם אדמדם- סגלגל שנראה כאילו נגרם מיין.
"מה קרה?" שאלתי בטון מהוסס.
"לא עניינך." הוא ענה בגסות.
התקדמתי לעברו והרמתי את המקטורן והעניבה מהרצפה. "נכון, אבל אתה נראה כאילו אתה הולך להרוג מישהו."
"מי אמר שאני לא?" הוא נהם.
"אתה מוזמן, רק לא בתוך הבית. זה יצור כתמי דם." משכתי בכתפיי והלכתי לעבר המטבח.
הוצאתי מארון אחד אבקת סודה לשתייה ומארון אחר מלח, ואז חזרתי לאדוארד. "תוריד את החולצה שלך." פקדתי עליו.
"מה את עושה?" הוא זנח לרגע את הטון העצבני ונתן לטון מסוקרן להחליף את מקומו.
"מנסה לגרום לך לעשות מופע חשפנות," אמרתי בטון ציני. "אני רוצה לנקות את החולצה שלך."
"למה?" הוא החל לפרום את הכפתורים.
"כי כתם יין הוא כתם שעלול להישאר אם לא מטפלים בו בצורה הנכונה." משכפתי בכתפיי והושטתי את ידי.
הוא הוריד את חולצתו והושיט לי אותה, משאיר את פלג גופו העליון חשוף לקור.
"יופי, עכשיו לך לשטוף פנים ותחליף לפיג'מה." ציוויתי עליו ושפכתי סודה לשתייה ומלח על הכתם.
"את לא אמא שלי, ואני לא ילד בן שש." הוא רטן אך בכל זאת עשה כדבריי.
הנחתי את החולצה על השיש ולקחתי מטלית לחה. טפחתי בעדינות על הכתם כדי לגרום לאבקה ולמלח לחלחל פנימה, ואז הסתובבתי והתיישבתי על כיסא ליד שולחן המטבח.
אדוארד חזר מחדרו לבוש במכנסי טרנינג אפורים.
"למה אתה בלי חולצה?" שאלתי.
"למה את שואלת? קשה לך לחשוב בבהירות כשאת רואה את הקוביות שלי?" הוא חייך אליי חיוך מתגרה.
גלגלתי את עיניי אך לא עניתי לו, במקום זה, שאלתי למה הוא חזר עצבני הביתה.
"אה, זה... סתם." הוא התיישב על השולחן לידי, מוסיף לעצמו עוד כמה סנטימטרים של גובה שבהחלט לא נחוצים.
"אני מרגישה גמדה." עיקמתי את פניי.
"כי את גמדה." הוא הקניט אותי.
"אני לא, ואל תתחמק. מה קרה?"
"אני אספר, אבל לא נוח פה. בואי לספה." הוא הצביע על הסלון.
"אבל אין לי כוח לקום, כואב לי." אמרתי.
"איפה?" הוא שאל.
"כל הגוף." משכתי בכתפיי, דבר שגרם לגלים של כאב לחלוף בפלג גופי העליון.
"בואי," הוא הקים אותי. "הספה יותר נוחה מהכיסא הזה."
"הספה מרדימה." תיקנתי אותו.
"אני אדאג שלא תירדמי." הוא צחקק.
הסתכלתי עליו בחשד והלכתי לעבר הספה.
"תסתובבי." הוא פקד אליי.
"למה?" שאלתי.
"הפתעה." הוא אמר בטון מסתורי.
סובבתי אליו את גבי והרמתי רגל אחת לספה.
הוא לקח את שיערי והניח אותו על כתפי הימנית.
"למה-" התחלתי לשאול אך שאלתי נקטעה כשכפות ידיו נגעו בכתפיי.
הוא עיסה אותן באיטיות, גורם לי לעצום את עיניי בעונג.
"אז... החלטת כבר אם את סולחת לי?" הוא גיחך.
"תצטרך להתאמץ הרבה יותר מזה." אמרתי בטון מקניט, מה שגרם לדבריי להישמע יותר משועשעים מרציניים.
"אני לא מאמין," תיארתי לעצמי שהוא מניד בראשו. "בן אדם מתנצל ומעסה לך את הכתפיים רגע אחרי שהוא ראה את חברה שלו בוגדת בו ולך לא אכפת." ידיו גלשו מעט למטה והגיעו לחלקים בגבי ששרפו בכאב.
הנימה האגבית בקולו גרמה לי להבין את דבריו רק לאחר כמה רגעים. "רגע רגע רגע," סובבתי אליו את גבי ונעצתי את עיניי בפניו, שנראו מעט משועשעות ומעט מאוכזבות. "אמרת הרגע בגדה?"

---

אוי, כמה שאני אוהבת את אדוארד. לא, ברצינות. אני זוכרת שכשכתבתי את הסיפור בפעם הראשונה, בכיתה ט', הוא היה הדמות האהובה עליי. ואז שוב, כששכתבתי בכיתה י"א, הוא הפך ליותר חמוד. התגעגעתי אליו קצת כזה.

טיפה.

אין לי הרבה להגיד, או הרבה לספר, אז אני מניחה שנתראה ביום שני... שב"ש ^^