חיים כפולים

פרק 28

"אתה עדיין חושב שאני משוגעת?" שאלתי את אדוארד, שלא הוציא מילה מהפה.
"אה – אה," הוא ענה לי. "אבל זה בסדר, אני חושב שגם אני משוגע."
"אז אנחנו משוגעים ביחד," אמרתי.
"זוג משוגעים." הוא הנהן. "מה קורה למטה?"
"הפסטיבל מתחיל," עניתי ומשכתי אותו חזרה לחדר.
"פסטיבל?" הוא שאל.
"לילה אחד בשבוע האנשים שגרים בממלכה נשארים ערים כל הלילה בשביל לרקוד ולשיר מסביב למדורות," תיארתי לו את מה שקורה בדרך כלל בפסטיבל. "אוי, זה נשמע רע."
"זה נשמע כאילו הם אנשי מערות." אדוארד ציין.
"בדיוק, זה נשמע רע," צחקקתי והתיישבתי על מיטתי. אדוארד התיישב לידי.
"אני עדיין לא מאמין שזה אמיתי," הוא אמר.
"זה ייקח לך קצת זמן להתרגל." משכתי בכתפיי.
"רגע," הוא אמר, מבט מהורהר בעיניו. "כשסיפרת לי הכל, אמרת הכתרה."
"כן.." זזתי באי נוחות.
"מה זאת אומרת הכתרה?" הוא שאל.
"זה עניין פורמלי לחלוטין, רק להראות לכולם שהנסיכה באמת חזרה למימד." עניתי.
"את לא נראית ממש מאושרת מזה," הוא ציין.
"אני לא," אמרתי והנדתי בראשי. "הם מציגים אותי כבובת ראווה רק כדי שיוכלו להראות שהכל בסדר, למרות שהכל רחוק מלהיות בסדר."
"מה זאת אומרת?" אדוארד שאל, ורק אז נזכרתי שלא אמרתי לו מילה על כך שקסטור חזר.
"אממ... כלום." התפתלתי בחוסר נוחות. "אולי נלך לראות את שיילין?"
"אה, נכון, גם היא כאן," מבט מהורהר עלה על פניו. "אבל רגע, אם היא בת דודה שלך, מה זה אומר לגביה?"
"בת דוד," תיקנתי אותו. "אבא שלה היה המלך של לומאן, אבל הוא נרצח בקרב בו נרצחו ההורים שלי, ככה שהיא הפכה למלכה של לומאן, אבל בגלל שהיא עדיין לא בת שמונה עשרה, הממלכה מנוהלת בידי המועצה."
"המועצה?" הוא שאל.
"חבורה של זקנים שחושבים שהם יכולים להגיד לכולם מה לעשות," הסברתי לו מהי המועצה באותן מילים בהן ניקו הסביר לי מהי כששאלתי אותו למה שיילין לא נמצאת בלומאן. "ברגע ששיילין תגיע לגיל שמונה עשרה הם ילכו ויקוו שיום אחד ממלכה אחרת תתפנה כדי שהם יוכלו להציק לאנשים שבה."
"רגע, ומה לגבי אמא של שייליין?" אדוארד שאל.
"הו, זה מסובך," נשכתי את שפתיי.
"למה?"
"כי היא נעלמה," עניתי. "השאירה את שיילין על מדרגות הארמון בלומאן עם מכתב ונעלמה."
"אמא טובה," אדוארד אמר בציניות.
"מאוד," גיחכתי. "אבל די לדבר על זה, בוא נלך למצוא את שיי."
"אחרייך, הוד מעלתך," אדוארד נעמד.
"בפעם הבאה שתעז לפנות אליי בתואר מלוכה אני אזרוק אותך מהמרפסת, ברור?" שאלת בטון מאיים ונעמדתי.
"כן, הוד – "הוא אמר ואז פער עיניים בפחד מזויף. "כלומר, כן, סלינה."
הכיתי את כתפו וסובבתי את גבי, מתחילה ללכת לעבר היציאה מהחדר. "תסתום."
-
"כמה מדרגות יש לכן פה?" אדוארד שאל, מתנשף.
"עשר קומות, בערך עשרים מדרגות בין קומה לקומה, אל תתבכיין," עניתי לו וקפצתי את שלושת המדרגות האחרונות.
"זה לא – " הוא הניח את רגלו על המדרגה האחרונה ונשען על המעקה. "שפוי."
"אדוארד, אתה חבר של נערה שהיא נסיכה של ממלכה שנמצאת במימד אחר והדבר שאתה חושב שלא שפוי הוא כמות המדרגות?" הרמתי גבה.
"לא." הוא הניד בראשו. "אבל על זה שחברה שלי נסיכה של מימד אחר כבר הצלחתי להתגבר... אני חושב."
-
לאחר רבע שעה של חיפושים אדוארד ואני הסקנו שהיא לא בקאריה והלכנו לשבת באורוות.
מסתבר שטעינו, כי שיילין ישבה שם, ישבנה על ערמת חציר ופניה טמונות ברעמתה הכסופה של ליידי, הסוסה שלה.
"שיי," קראתי בהפתעה. "מה את עושה כאן?"
היא הרימה את פניה ונעצה בי מבט מהורהר. "באתי לחשוב קצת."
"את לא צריכה מוח בשביל זה?" הקנטתי אותה.
חצי חיוך עלה על שפתיה. "גם אני חשבתי ככה, אבל אז ראיתי שאת מצליחה לחשוב מעולה בלעדיו."
צחקקתי והתיישבתי לידה על החציר. אדוארד התיישב מולנו על מעקה. "מה קרה?"
"כלום." היא הנידה בראשה ונאנחה. "פשוט כלום."
"ברור," אדוארד אמר, מגלגל אליי מבט שאמר בבירור 'היא בת דודה שלך, תעודדי אותה!'
"שיי, מה אמרנו על לשקר?" שאלתי.
"לא אמרנו על זה כלום," היא מלמלה.
"בסדר, אבל תגידי משהו כדי שאדוארד יחשוב שחינכו אותנו לא לשקר," גיחכתי. "הוא גם ככה חושב שגידלו אותנו זאבים."
"אבל אם היא תגיד משהו על זה שחינכו אתכן לא לשקר זה גם יהיה שקר," אדוארד אמר בטון מתגרה.
"שקט," יריתי לכיוונו. "מה קרה, שיי?"
"כלום," היא משכה בכתפייה. "אתם יכולים לחזור להיות חמודים ולתת לי לחזור להסניף את הרעמה של הסוסה שלי? תודה." היא לא חיכתה לתשובה וטמנה את ראשה ברעמתה של ליידי.
אני ואדוארד הסתכלנו אחד על השנייה והגענו להסכמה אילמת שאני אדבר עם שיילין אחר כך.
"שיי, את יודעת שאני ממש שמח שלסלינה יש בת דוד חמודה כל כך?" אדוארד שאל בטון מתחנף.
"אל תנסה לעודד אותי," שיילין מלמלה, לא מרימה את פניה.
"שיי, אם את צריכה עידוד זה אומר שמשהו קרה." אמרתי בטון עדין והסטתי את שיערה לאחור.
"כלום לא קרה, אני סתם מדוכדכת." היא משכה בכתפיה.
"מדוכדכת זו מילה משעשעת," אדוארד מלמל.
"את מדוכדכת מהאוויר?" שאלתי.
"אולי," הטון שלה היה אדיש.
"שיי הקטנה," אמרתי בטון תינוקי והשענתי את ראשי על כתפיה. "אל תהיי מדוכדכת, זה לא כיף."
"סלינה, את יכולה להפסיק להגיד את המילה הזו? היא מפחידה," אדוארד אמר.
"חשבתי שהיא משעשעת." הוצאתי לו לשון בהתגרות.
"ילדים קטנים," שיילין מלמלה והרימה את ראשה מרעמתה של ליידי.
"דיי, שיי," הנחתי את ידיי על כתפיה. "חיוך!"
"לא." היא הנידה בראשה.
"לא זכור לי ששאלתי," אמרתי והזדקפתי. "אדוארד, זכור לך ששאלתי?"
"לא זכור לי ששמעתי נימת שאלה בקולך," הוא החזיר לי באותו טון. "שיי, זכור לך ששמעת נימת שאלה?"
"זכור לי שבת דוד שלי וחבר שלה זוג קרציות." היא רטנה.
"היי," אדוארד קפץ מהמעקה והתיישב לידינו. "אנחנו זוג הקרציות הכי נחמד שראית אי פעם."
"אתם זוג הקרציות היחיד שראיתי אי פעם," היא תיקנה אותו.
"מה לגבייך ולגבי וויליאם?" הרמתי גבה.
"אנחנו לא זוג." היא ענתה ביובש.
"אה, לא? אז מה אתם?" גלגלתי את עיניי.
"אנחנו בקטע," היא ענתה.
"ומה זה אומר?" אדוארד שאל.
"זה אומר שאנחנו בקטע." היא משכה בכתפיה.
"לא, זה אומר שאתם זוג." הוא תיקן אותה.
"אנחנו לא זוג!"
"בואי נראה," עברתי להישען על אדוארד והנחתי את ראשי על חזהו. בתגובה הוא כרך את זרועותיו סביבי. "אתם מדברים?"
"כן."
"מתחבקים?"
"כן."
"מתנשקים?"
"כן." היא הסמיקה.
"אתם זוג."
"אנחנו לא!" היא אמרה ברוגז.
אדוארד פתח את פיו כדי להגיד משהו, אך ניקו נכנס לאורוות וקטע אותו. "הנה אתן." הוא אמר, גורם לי לקפוץ ולעמוד במרחק של חצי מטר מאדוארד.
"היי, ניק," אמרתי.
"סלינה," הוא נישק את ראשי ואז פנה לאדוארד. "אז אתה אדוארד, אה?"