מינהו התעורר על ספסל באחד בפארקים של סיאול, לא הפריעה לו העובדה שהוא ישן ברחוב, הוא היה עושה את זה הרבה לפני שהרוויח מספיק כסף לקניית דירה, הפריע לו שהוא לא בבית שלו, בדירה שהוא עבד כל כך קשה בשבילה - עבד, לא גנב. ושהסיבה היחידה שהוא לא בבית שלו זה שהוא יודע שהוא לא יצליח לסלק את היצ'ול משם. 'אני שונא עכשיו את היצ'ול? אני לא חושב.. אני רק כועס עליו, אני כועס על עצמי, אני שונא את עצמי' מינהו קם מהספסל והחל לשוטט בעיר, נותן לרגליו להוביל אותו. 'אני זוכר את המקום הזה.. לא הייתי פה מגיל שתיים עשרה, הם עדיין זוכרים אותי?'
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
'ה-הלב כואב לי... הלב...'
ג'ין נשך את שפתיו, הוא לא הבין למה טאהיונג מתכוון, ומה בכלל כואב לו, הוא לא הצליח למצוא את הדרך לעזור לו. 'טאהטאה.. מה אתה מנסה לומר לי?' הוא שאל ברכות 'ת-תלך.. א-אתה מכאיב לי' גמגם טאהיונג, ג'ין השפיל את עיניו 'מה עשיתי לך? אתה לא יודע כמה אני מצטער.. אני לא רציתי לפגוע בך, ואני מסרב להאמין שעשיתי את זה מכוונה תחילה' אמר ונגע בלחיו הלוהטת של הנער הצעיר 'א-אתה חם... בטוח שלא כואב לך שום דבר?' שאל ג'ין ברכות, טאהיונג לא ענה, רק נגע באזור ליבו 'א-אתה מכאיב לי' חזר על דבריו הקודמים 'איך אני מכאיב לך? אני רוצה להפסיק, באמת, טאהטאה, רק תגיד לי' אמר ג'ין, מתאפק לא לבכות בעצמו. 'ר-רק תלך.. א-אתה מכאיב ל-לי' גמגם טאהיונג ודחף קלות את ג'ין, שניגב דמעה אחת שלא הצליח להחזיק 'טאהטאה... איך אני מכאיב לך? אני רוצה להפסיק, באמת!'
***********
נאמג'ון פתח את המגרה הראשונה בשידתו של יונגי, מחפש את קופסת משככי הכאבים שעליה דיבר ג'ין. המגרה הראשונה הייתה מלאה בדפים, ונאמג'ון ניחש שהקופסה לא תהיה מתחתם. הוא עבר למגרה השנייה, שבתוכה היו כמה מחברות חומות ופשוטות, שעליהן כתוב באותיות גדולות ומעוצבות 'יומן', נאמג'ון הרים גבה, הוא בחיים לא היה מנחש שיונגי כותב יומן, יונגי לא נראה הטיפוס שנוהג לכתוב את מה שעובר עליו...
כאילו שנאמג'ון לא שולט בידיים שלו, ידיו נשלחו מעצמן אל המחברת הראשונה, שנאמג'ון ניחש שהיא החדשה ביותר. הוא ידע שזה אישי, ושהוא לא אמור להביט במחברות, זה היה אחד החוקים שלו בפני עצמו, לכבד פרטיות של כל אדם, אבל משהו במחברות האלה... סקרן אותו, הוא ניחש, שאם יקרא אפילו דבר קטן, יצליח להבין סוף סוף את החידה הידועה בשמה 'יונגי'.
YOU ARE READING
cry
Romanceכולם שונאים לבכות, נכון? כל כך חבל שהבכי הוא הדרך הטובה ביותר לבטא רגשות, כל כך חבל... כל כך חבל שדווקא בשבוע החופשה הכמעט יחיד של הלהקה, כל כך הרבה דברים קורסים, נהרסים. טוב, שבעתם שונאים לבכות, אז למה הם עושים את זה כל כך הרבה? קרדיט לMyLight222 ע...
