cry

פרק 53

'ג'יני?' שאל טאהיונג בשקט. הוא בדיוק נכנס אל המטבח, וכמו שציפה, ג'ין היה שם, עם צ'אי.
השעות חלפו, והמחוגים בשעון הצביעו על שש ושמונה דקות, מראים לטאהיונג כמה זמן נשאר עד שהילד הזה ילך סוף סוף.

'ג'יני?' שאל טאהיונג בשנית, אך הבוגר עדיין לא ענה, רק המשיך לשחק עם אחיינו באיזה-שהוא צעצוע מצפצף.
'מטופש...'

טאהיונג הרגיש דמעות קטנטנות מתקבצות בעיניו. הסיטואציה הייתה כמעט זהה למה שקרה בילדותו - הוא קורא לאביו, והאחרון מתעלם בבוטות.

<פלאשבק>

'א-אפה...' בכה טאהיונג והושיט את ידיו הקטנות לעבר אביו, שכמו בכל ארבע השנים האחרונות, התעלם.
'א-אפה... בבקשה תדבר איתי...' ביקש הילד ומשך בחולצתו של אביו השותק.
טאהיונג היה ילד קטן, סך הכל בן ארבע וחצי שנים, אבל הוא היה בוגר לגילו, ואם רגשותיו לא הציפו אותו, הוא דיבר כמו ילד בן תשע לפחות.
בשנתיים האחרונות, בהן שהה יותר ברחוב מאשר בביתו, הספיק הילד להבין שהתעלמותו של אביו היא לא דבר נורמאלי - שאר הילדים ששיחקו בחוץ זכו ליחס מהוריהם.

'דאן-בי...' מלמל אביו לפתע, גורם לילד להרים את עיניו בהפתעה.
'אפה? א-אתה באמת דיברת איתי עכשיו?' שאל טאהיונג בתדהמה מוחלטת. חיוך קטנטן החל להתפרש על שפתיו, אך ההוא נעלם כשהבין שהמילה הופנתה אל תמונה של אישה צעירה, בעלת פנים מפוסלות וחיוך מרובע, דומה לזה של טאהיונג. שיערה של האישה היה פרוע, ועיניה הוכיחו את העובדה שצחקה בזמן שהתמונה צולמה.
היא לבשה שמלה שחורה, שתאמה לעיניה הכהות והעליזות, ונעלה מגפיים קצרים וחומים, בעלי עקב שטוח.
טאהיונג לא זיהה אותה, היא הייתה סך הכל אישה, שתמונותיה היו בכל מקום אפשרי בבית. כל מקום שטאהיונג לא יכל להגיע אליו.

'א-אפה?' גמגם טאהיונג בהיסוס כשאביו המשיך לבהות בתמונה, אגודלו מלטף קלות את המסגרת.
אבל אביו לא ענה. הוא הניח את התמונה על אחד המדפים הגבוהים, שטאהיונג לא יכל להגיע אליהם,  ויצא מהחדר, הולך אל אותו מסדרון ארוך שטאהיונג מעולם לא נכנס אליו, היה שם חשוך מידי.

באותו עצב ישן, הילד פתח בזהירות את דלת הבית ויצא אל הרחוב. הוא החל להסתובב בין הסימטאות המלוכלכות בניסיון למצוא משהו לעשות, כי ידע שבביתו יוכל להקשיב רק לשקט המוחלט של אביו.

ואז החל הגשם.

טיפות כבדות החלו לנחות מהשמיים המעוננים, מרטיבות את גופו הקטן של טאהיונג.
הוא החל לרוץ בחזרה אל ביתו בניסיון לברוח מהגשם, אך בדיוק כשנכנס בחזרה אל הרחוב בו שכן ביתו, הוא החליק מפאת המדרכה הרטובה.
אפו התנגש באדמה, ופיו התמלא בוץ. הוא הרגיש נוזל סמיך מתחיל לזלוג מאזור אפו, וכשנגע בו - ידו הקטנה התכסתה בדם.
טאהיונג פחד. מאחוריו, החלו סופת ברקים, ורעמים התגלגלו בשמיים שדיממו ביחד עם אפו.
הוא הכריח את עצמו לקום ולרוץ אל ביתו. הדלת הייתה סגורה, וכשניסה לפתוח אותה - לא הצליח.
דמעות החלו להתגלגל על לחייו המלוכלכות בבוץ ואגרופו הקטן החל לכאוב מרוב הדפיקות. טאהיונג רצה להיכנס אל הבית, אפילו אם אביו מתעלם ממנו, ולו רק כדי לשטוף מפניו את הדם והבוץ, ולהתכרבל ביחד עם כלבו של אביו, היחיד שהתייחס אליו.