18+
עברו חמישה ימים מאז אותו הלילה, ויונגי לא הצליח להוציא מראשו את שיחתו הקצרה עם טאהיונג.
הוא ידע שהוא צריך לספר, אבל הוא בעצמו שנא כשאנשים גילו עליו דברים, לכן הוא לא סיפר, עד כמה שזה הציק לו.
במשך חמשת הימים האלה, הוא צפה בשקט בטאהיונג ממשיך לחייך, לא משנה מה קרה. זה היה כמעט מצמרר.
הם התאמנו באותו היום, לא על כוריאוגרפיה חדשה, אלא על שירים ישנים שהתנועות שלהם כבר נשכחו.
באמצע הריקוד, טאהיונג נפל על ברכיו. הוא נפל כל כך חזק, עד שבקושי הצליח לקום לאחר מכן. אבל זה היה כמעט בלתי נראה, כי הנער אפילו לא עצם את עיניו בכאב. הוא רק ניער את רגלו מהאבק וחייך במתיקות אל ג'ין, שרץ אליו בדאגה.
זה היה כמעט מפחיד, טאהיונג צלע במשך כל האימונים לאחר מכן, אבל הוא לא התלונן אפילו פעם אחת, מה שגרם ליונגי לתהות עד כמה חשוב לו שלא ידאגו לו.
**************
'טאהיונג, אתה צריך להפסיק את זה.' אמר יונגי כשנכנס אל חדרו של טאהיונג ומצא אותו שוכב על מיטתו, רגליו נעות באוויר, וקורא.
'להפסיק מה?' שאל הצעיר בבלבול והתהפך על גבו כדי להביט בעיניו של יונגי, שהתיישב על הכיסא הלבן שעמד במרכז החדר.
'אתה יודע בדיוק מה. נפלת כשהתאמנו היום, בקושי הצלחת לקום אחר כך, אבל בכל זאת חייכת ואמרת שאתה בסדר.' טאהיונג התיישב ברגליים משוכלות והשפיל את ראשו אל ידיו.
'זה לא נכון...'
'זה כן! טאהיונג, אתה זוכר את היום הזה, שנעלבת מג'ין? דיברנו אחר כך. אמרת שאני פחדן, שאני מסתתר. אבל אתה עושה את אותו הדבר בדיוק!'
'אני לא מסתתר, אני רק גורם לזה שג'ין לא ידאג לי סתם, יש לו מספיק דברים לעשות.' יונגי נאנח בשקט ומשך את ברכיו אליו. הוא חיבק אותן בזרועותיו הדקות והביט בטאהיונג במבט כמעט אדיש.
'אז תפסיק לאכול.' אמר לבסוף. 'אם אתה אוכל, זה מראה שהיית רעב, רעב זה חולשה, ואתה לא יכול להראות את זה לג'ין, נכון? תפסיק לישון, כי זה מראה שאתה עייף, וגם עייפות זו חולשה. תפסיק את התסמונת שלך, כי גם היא חולשה. אתה שומע את עצמך בכלל, טאהיונג?' בשקט, הצעיר התכווץ אל תוך עצמו והתחמק ממבטו של יונגי בכך שהשפיל את ראשו ולא הרים אותו אפילו לשנייה.
'אתה באמת צריך להפסיק. אני אספר לג'ין.' אמר הבוגר בשקט. טאהיונג רק הנהן באיטיות ומשך אליו את ספרו, שעדיין נח על כריתו.
'כבר לא אכפת לי...'
**************
'הכל בסדר?' שאל נאמג'ון כשנכנס אל חדרו ומצא את יונגי יושב על מיטתו, רגליו משוכלות, וידיו המרוחות בצבע רצות על הדף שמולו.
'לא במיוחד...' מלמל יונגי וטבל את ידיו בקערת המים הקטנה שלידו כדי לנקות אותן. הוא הניח את ראשו על כתפו של נאמג'ון כשזה התיישב על ידו וקיפל את ברכיו.
'מה קרה?' בשקט, יונגי החל לספר על שיחותיו עם טאהיונג. הוא דיבר בשקט כמעט מוחלט, ולא הביט בעיניו של בן זוגו אפילו לשנייה, כמעט שמפחד מתגובתו.
YOU ARE READING
cry
Romanceכולם שונאים לבכות, נכון? כל כך חבל שהבכי הוא הדרך הטובה ביותר לבטא רגשות, כל כך חבל... כל כך חבל שדווקא בשבוע החופשה הכמעט יחיד של הלהקה, כל כך הרבה דברים קורסים, נהרסים. טוב, שבעתם שונאים לבכות, אז למה הם עושים את זה כל כך הרבה? קרדיט לMyLight222 ע...
