cry

פרק 60

זה היה מוקדם מאוד בבוקר, כשהא-נול סוף סוף חזרה לביתה.
במשך כל הלילה הקודם, היא נשארה בחדרה הפרטי הצמוד למאחורי הקלעים של אותו האולם בו הלהקה באחריותה הופיעה, ולא חזרה לביתה, בעיקר כדי לדחות את כאבה המתמשך.
היא לא ידעה איפה בנה, מינהו, הוא יצא לסיבוב קצר בלילה הקודם, ולא חזר מאז. אבל היא לא דאגה, מינהו תמיד חזר.

ככל שהאישה התקרבה לביתה, קול רועש ומיילל של סירנה מילא יותר ויותר את שדה שמיעתה, אך גם לזה היא לא נתנה להדאיג אותה, הא-נול חיה בשכונה... בעייתית, וסירנות משטרה היו דבר שבשגרה.
אבל הפעם, ניידות המשטרה היו סביב ביתה שלה, מה שגרם לדאגה חרישית לחדור למוחה.

הא-נול קפאה במקומה כשקלטה את בנה, מינהו, עומד בפתח הבית ומדבר עם זוג שוטרים בנחרצות. 
בשנייה שהאישה הבינה את הסיטואציה, הבינה מה קורה, מוחה עצר לרגע.

היא כבר לא יכולה לעשות כלום.

**************

'מינהו, למה עשית את זה?' שאלה הא-נול ביאוש לאחר חמש שעות מיגעות של שיחה עם השוטרים, בהן הכריחה את עצמה להראות שהיא שמחה עם כך שבעלה, או האיש שהכה אותה במשך יותר מעשרים שנה, נעצר.
'בגללך, אוממה. את לא צריכה לסבול את זה יותר!' אמר מינהו ושילב את ידיו בהחלטיות.
'אייש, עדיף שאני אסבול את זה, מאשר שאנשים אחרים.' מינהו עיקם את ראשו בבלבול.
'למה את מתכוונת?'

'אפה שלך- הוא לא אדם טוב. לפחות לא בעשרים השנים האחרונות. הוא אובחן כסכיזופרני כבר בגיל חמש עשרה, אבל  זה לא ממש נראה לעין, רק כשהוא היה מתעצבן, אז הוא היה צועק וזורק דברים באוויר.
אני עשיתי טעות, והתחתנתי אותו כבר בגיל שבע עשרה, ברגע שהחוק אפשר לי. עשיתי את זה כי הוא לא הפסיק לבקש, ואם הייתי ממשיכה לסרב, הוא היה משתגע.'

'אחרי שהתחתנתי איתו, טוב... הכל נרגע. הוא כבר לא היה משתגע כשמשהו עצבן אותו, והוא היה הבן אדם הכי רומנטי שאתה יכול לדמיין, באמת חשבתי שהתסמונת שלו נרפאה, אז זרקתי את התעודות והמסמכים כי חשבתי שהם חסרי תועלת.'

'ואז אתה נולדת. אפה שלך החליט שאתה מנסה להרוג אותו, אני לא יודעת אפילו למה. בפעם הראשונה שהוא ניסה לחנוק אותך, שלחתי אותך לסבתא שלך. היית בן חודשיים אז, וברגע שנעלמת, אפה שלך נרגע וחזר להיות האדם הנחמד שהוא היה לפני כן. אז עוד פעם, חשבתי שהוא פשוט לחוץ מהאחריות החדשה, ושזה ירגע עם הזמן. אז אתה נשארת אצל סבתא שלך, ואני הייתי באה פעמיים ביום להניק אותך, עד שנגמלת.'

'בגיל שנתיים החזרתי אותך לבית, ואפה שלך נראה בסדר עם זה. הוא לא היה האפה הכי טוב שאפשר למצוא, אבל הוא גם לא הכה אותך. הוא היה בעיקר מתעלם ממך.
כשהוא כן החל להכות אותך, זה כבר היה מאוחר מידי. התעודות שהוכיחו את הסכיזופרניה שלו כבר נעלמו, ומשום מה, בית החולים שטיפל בו לא שמר את ההיסטוריה הטיפולית שלו, אז ניסיתי להגן עליך, אבל בכל פעם שהוצאתי אותך מהבית, הוא מצא אותך, וגם אותי. ידעתי שאם הוא יעצר, לא תהיה אף הוכחה לסכיזופרניה שלו, אז לא התקשרתי למשטרה. המשכתי לנסות להגן עליך, ופחות על עצמי, בתקווה שהוא יפסיק.'