בערך בשתיים בלילה, יונגי התעורר.
באופן מפתיע, הוא לא התעורר מחלומותיו, אלא מקול בכי חלוש שחדר לאוזניו, שקט באופן כמעט הזוי.
יונגי טלטל את ראשו כדי להתעורר לחלוטין ושחרר את גופו מחיבוקו העדין של בן זוגו, ששכב ישן על ידו.
'מי זה?' בעייפות, יונגי קם מהמיטה ויצא מהחדר, עוקב אחרי הבכי השקט.
הוא עבר דלת-דלת, עד שהגיע אל חדרו של טאהיונג בקומה התחתונה, משם הגיע הבכי.
טאהיונג שכב במיטתו, ישן, ויבב בשקט. יונגי לא הצליח להבין את מילותיו, אבל היה ברור שהנער שקוע בחלום, ולא מהסוג הנחמד.
בהיסוס, יונגי ניגש אל המיטה וניער קלות את גופו הרועד של טאהיונג, אך דבר לא קרה.
הוא לא רצה להיות שם, הוא לא רצה להתעורר. לראות אנשים בוכים תמיד הלחיץ את יונגי, והוא התחרט על כך שיצא בכלל ממיטתו.
כמעט בריצה, הוא יצא מהחדר והתיישב על יד הקיר, ידיו מגוננות על אוזניו.
'תפסיק...' מלמל יונגי אל עצמו, או אולי אל טאהיונג. הוא משך את ברכיו אל חזהו וטמן את ראשו ביניהם, בניסיון לחסום כל רעש אפשרי.
ולפתע, הבכי הפסיק.
באיטיות, יונגי הרים את ראשו מברכיו והסתכל בחזרה אל החדר.
טאהיונג ישב על מיטתו, ראשו בין ידיו, ושתק. הוא ניער את ראשו לאחר כמה שניות של שקט וחייך אל הקיר, גורם ליונגי לעקם את ראשו.
'איך הוא מחייך? הוא התעורר מסיוט...' חיוכו של טאהיונג נעלם כמעט שנייה לאחר שהופיע. הנער ניער את ראשו בשנית וחזר למיטתו, זרועותיו מחבקות את כריתו.
'טאהיונג?' שאל יונגי בלחישה. הוא נכנס אל חדרו של הצעיר והתיישב על הכיסא היחיד שעמד בחדר, שותק.
'מ-מה? היונג! הערת אותי!' התלונן טאהיונג כשפקח את עיניו, כאילו רק עכשיו התעורר.
'אל תשקר לי, לא הערתי אותך.' אמר הבוגר בשקט, טאהיונג עיקם את ראשו.
'זה לא נכון...'
'זה כן. חלמת על משהו, בגלל זה התעוררת.' טאהיונג התיישב במיטתו וחיבק את ברכיו. ראשו היה מושפל לכפות רגליו, וכתפיו החלו לרעוד.
'זה לא משנה... סתם חלום רע. אני בסדר.' מלמל הצעיר. 'אתה יכול ללכת...'
'אבל אני לא רוצה ללכת. אתה חייכת אחרי שהתעוררת, או שהכרחת את עצמך לחייך. זה לא נורמאלי.' אמר יונגי, עדיין שקט. הוא משך את ברכיו אליו והניח את ראשו עליהן, עייף.
'היונג...' מלמל טאהיונג. 'אני יכול לספר לך משהו?' הבוגר הרים את ראשו והנהן. הוא שיפר את תנוחתו ונתן לעיניו להיעצם.
'אני מבטיח שאני מקשיב. אני פשוט עייף.'
'זה פשוט... אני מכריח את עצמי לחייך. אם אני לא... ג'יני ונאמג'ון ידאגו לי. אני לא רוצה שזה יקרה... אני לא מזייף את החיוך שלי, אני מכריח אותו לעלות.' אמר טאהיונג ומשך אליו את שמיכתו. 'א-אל תספר... בסדר?' יונגי הרים את ראשו.
'אתה צריך להפסיק.'
'מ-מה?'
'תפסיק. תפסיק להכריח את עצמך לחייך. אתה עושה את זה בצורה אמינה מאוד, אני חייב להודות, אבל אתה צריך להפסיק.' טאהיונג לא הגיב, רק הנהן באיטיות ונשכב בחזרה במיטתו.
'לילה טוב, היונג.'
'לילה טוב.'
YOU ARE READING
cry
Romanceכולם שונאים לבכות, נכון? כל כך חבל שהבכי הוא הדרך הטובה ביותר לבטא רגשות, כל כך חבל... כל כך חבל שדווקא בשבוע החופשה הכמעט יחיד של הלהקה, כל כך הרבה דברים קורסים, נהרסים. טוב, שבעתם שונאים לבכות, אז למה הם עושים את זה כל כך הרבה? קרדיט לMyLight222 ע...
