cry

פרק 54

18+ **אזהרת טריגר.

'איך אתה מרגיש?' שאלה האחות שנכנסה אל חדרו של טאהיונג, מחזיקה בידיה צלחת עמוסה במזון.
עברו שעתיים, ג'ונגקוק כבר הלך, וטאהיונג נאלץ להישאר לבדו.
במשך כל הזמן הזה, הוא ניסה לחשוב למה הוא בכלל חתך. הוא לא רצה למות, זה היה ברור, אבל הכאב היה ממכר, הוא החליף את הכאב הנפשי במשהו אחר, שאיך-שהוא, עזר לו.

'כואב לי הראש...' מלמל טאהיונג. האחות חייכה והושיטה לו כוס מלאה במים.
'זה בגלל שלא שתית. קח את זה.' אמרה בעדינות והניחה את הצלחת על קצה המיטה, מספיק קרוב בשביל שטאהיונג יוכל להגיע אליה.
'למקרה שזה מעניין אותך, כל מי שטיפל בך חתום על הסכם סודיות. אז העולם לא יגלה על בן הזוג שלך.' אמרה האחות בחיוך קל.
'אתה רעב?' טאהיונג הנהן ולקח את מקלות האכילה שנחו על יד הצלחת. הוא החל לאכול בשתיקה, מתעלם ממבטה של האישה.

'כשתסיים לאכול, תצטרך ללכת איתי. אתה צריך לעבור CT ו-MRI.' אמרה האחות לפתע. טאהיונג הרים את עיניו מהמזון.
'מה זה?'
'בדיקות שיעזרו לנו להבין מה לא בסדר במוח שלך. למה האותות החשמליים כל כך חלשים.'
'לא הבנתי...'
'תראה, המוח פועל על אותות חשמליים, בשביל לזוז, לחשוב, או בעצם לעשות כל דבר, המוח שלח אותות חשמליים לגוף. סוג של פקודות. אם האותות החשמליים חלשים מידי, הגוף לא יקשיב למוח, מה שיכול לגרום לכל מיני מחלות. אז כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לבדוק למה זה קורה. הבדיקות האלה לא כואבות.' טאהיונג הנהן בביישנות והרחיק מעט את צלחתו, מראה שסיים לאכול.

'מה השם שלך?' שאל הצעיר לבסוף. האחות חייכה.
'דאן-בי. סיימת לאכול?' טאהיונג נרעד. דאן-בי היה שמה של אמו, לפחות לפי שידע. הוא זכר בבירור את הפעם הראשונה ששמע את קולו של אביו, בגיל ארבע וחצי. ואפילו אז, השם לא הופנה אליו, אלא אל התמונה שלה.
'הכל בסדר?'
'כ-כן...'
'יופי. אתה חולה במשהו? זה חשוב לבדיקות.'
'ת-תסמונת פיטר פן נחשבת למחלה?' דאן-בי הרימה את גבתה.
'יש לך תסמונת פיטר פן?'
'כ-כן...' היא משכה בכתפיה.
'חמוד. עכשיו בוא. אני אקח אותך לחדר בו הבדיקות מתרחשות. אחר כך יש לך פגישה עם פסיכיאטר.' טאהיונג קם ממקומו, ורק אז הבחין שהוא לא בבגדיו, אלא בכותונת בית חולים מגרדת. הוא לא אהב את זה, אבל לא יכל לעשות כלום. אפילו לא להתלונן.

**************

'טאהיונג, נכון?' שאל הגבר האדיש שישב על אחת הכורסאות בחדר הקטן אליו הופנה טאהיונג לאחר הבדיקות שעבר. הוא לא נראה חברותי, וכבר ממבט ראשון טאהיונג לא אהב אותו. הוא היה קר מידי.
'כ-כן...'
'יופי. לי קוראים קואהנג. אתה בוגר עכשיו, נכון? אני לא צריך להתעסק עם ילד קטן?' טאהיונג שרבב את שפתיו בעלבון מוסתר. הוא לא אהב אנשים שצוחקים על התסמונת שלו, וגם אם זה לא היה בדיוק לעג, זה עדיין צרב.
'כן...'
'בן כמה אתה?' שאל הבוגר בקרירות 'ואני מתכוון בשני המצבים.'
'עשרים ושתיים... ובין שנה לשש.' ענה טאהיונג במלמול.
וככה זה המשיך. הפסיכיאטר המשיך בחקירותיו, וגרם לטאהיונג רק להתכווץ בכיסאו יותר ויותר.