cry

פרק 47

למחרת בבוקר, יונגי התעורר די מאוחר, לא משהו חדש.
ההופעה בערב הקודם הייתה מתישה, והוא הודה לגורל על כך שהיום המתקרב יהיה פשוט יותר - רק כמה ראיונות והופעה אחת, אז עד שלוש אחר הצהריים - יש לו את הזמן שלו, לישון.
'יונגי, קום. אתה יוצא איתי ועם טאהיונג לאחד ממרכזי הקניות הקרובים.' אמר ג'ין כשנכנס אל החדר, מוצא את הצעיר ממנו על המיטה, ער.
'מה? למה?'   'כי נאמג'ון יצא לבקר את ההורים שלו, שבמקרה בטוקיו בחופשה, ואני לא משאיר אותך כאן לבד. לא סומך עליך. תתארגן ובוא.' ענה ג'ין ויצא מהחדר לפני שיונגי הספיק להתווכח, גורם לאחר להיאנח ולקום ממיטתו.

כעבור כמה דקות, יונגי יצא מהחדר קצת יותר מאורגן, אך הבעת פניו עדיין מעידה על כך שהוא ממש לא רוצה לצאת.
'לפני שאנחנו יוצאים, יונגי. טאהיונג מתנהג קצת-'   'לא רגיל. אני יודע. תסמונת פיטר פן. שמעתי אותך ואת נאמג'ון מדברים על זה.' ענה יונגי לפני שג'ין הספיק להשלים את משפטו 'אני באמת חייב לבוא?' הבוגר משך בכתפיו 'אתה נשמע ממש כמו ילד קטן. כן, אתה חייב לבוא.'
יונגי לא ענה, רק גלגל את עיניו והלך בשקט אחרי ג'ין, גורר את רגליו בשעמום כשהוא והוא טאהיונג החלו לעבור בין חנויות במרכז הקניות הקרוב למלון.

לפתע, משהו נוצץ בזווית עינו תפס את תשומת ליבו, והוא הסתובב אל דוכן תכשיטים קטן. התכשיטים היו יפים, אבל לא זוהרם הוא זה שתפס את תשומת ליבו של יונגי, אלא שרשרת כסופה שנחה בצד הדוכן, נחה על כרית כהה.
השרשרת הייתה דקה, כסופה, ובעלת תליון בצורת להבה משובץ באבנים קטנטנות בצבעי כתום ואדום, שציירו שני פסי אש על הלהבה.
בדרך כלל, יונגי לא אהב תכשיטים, אבל את השרשרת הזו הוא לא התכוון לענוד בעצמו, היא הזכירה לו מישהו... לו היה מיועד התכשיט.
הוא קנה את השרשרת והכניס את קופסתה אל כיסו, מתעלם משאלתו הרומזת של המוכר למי היא מיועדת.

_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-

'שלום אוממה.' אמר נאמג'ון בשקט כשנכנס אל חדר המלון ששכרו הוריו לחופשתם בטוקיו, מוצא את אימו יושבת על יד שולחן עגול ומעלעלת באחד מספריה.
עיצוב החדר היה כשמים וארץ ממלונם של הלהקה, בעוד שחדרם של הוריו היה בעיצוב מסורתי, זה של הלהקה היה בעיצוב כמעט אירופאי, והיה בבירור בכמה רמות מעל חדרם של הוריו.
'או, שלום נאמג'ון.' אמרה אימו בחיוך קל והניחה את ספרה על השולחן הקרוב אליה, מסמנת לצעיר להתיישב לידה.
'אמרת לי שתגיע, אבל לא חשבתי שזה יהיה בשעה כזאת.' נאמג'ון חייך גם הוא והתיישב על יד אימו 'איפה אפה?'   'בקניות. הוא אמור לחזור בערך בעוד שעה. אבל מה איתך? הכל בסדר?' נאמג'ון חכך בדעתו, הוא היה בסדר, אבל היה דבר אחד שלא סיפר לאימו מעולם, ועם זה, הוא לא היה בסדר.
'אני בסדר, אבל אוממה... יש משהו שאני צריך לספר לך.' האישה הישירה את מבטה אל עיניו של בנה המאומץ, מאז גיל עשר, נאמג'ון מעולם לא הסתיר ממנה דבר, והיא לא רצתה שזה יתחיל.
'מה?' שאלה בישירות, היא לא הייתה רגילה לראות את בנה מובך או מתלבט אם לספר לה משהו, וגם לא ידעה להתמודד עם זה.
'אני-' נאמג'ון נשם עמוקות לפני שדיבר, מוכן לכל תגובה שהיא.
'אני גיי. נמשך לגברים. הומו. איך שלא תקראי לזה. אני אבין אם תכעסי עליי.' אמר במהירות, מביט בפנים חוששות בפניה של אימו, שקפאו בתדהמה.
'נאמג'ון... בבקשה תגיד לי שאתה צוחק...' לחשה האישה. נאמג'ון נענע בראשו לשלילה והחל לשחק עם אצבעותיו, מנסה להבין את תגובתה של אימו.
האישה עצמה את עיניה ולא פקחה אותן למשך כמעט דקה 'את כועסת עליי?' שאל נאמג'ון בהיסוס, אך אימו רק נענעה בראשה 'זה... קצת מפתיע. אבל זה בסדר. זה מה שאתה. אני לא יכולה לשנות את זה.' הנער נשף בהקלה וקד קלות 'תוכלי לספר לאפה? אני... אני צריך לחזור.' אמו הנהנה והושיטה לבנה את הספר שקראה עד שהאחר הגיע.
'קח את זה. זה ספר טוב. אתה תאהב אותו.' בשנית, נאמג'ון קד, לקח את הספר, ויצא מהחדר כשאבן שהייתה מונחת על ליבו במשך כמה שנים ארוכות, סוף סוף נפלה.