18+ (מרומז)
מינהו דפק קלות על הדלת הלבנה של הבית, הדלת נפתחה ואישה בשנות החמישים לחייה פתחה את הדלת 'מינהו?' שאלה בתדהמה, מינהו חייך חיוך קלוש 'שלום.. אוממה' האישה לא חייכה 'מה אתה עושה כאן? אני אמרתי לקאנג-דאי לקחת אותך.. הוא יכול למצוא אותך... אני לא רוצה שתיפגע ממנו, לא שוב...' אמרה בבהלה 'אוממה... עברו תשע שנים.. אני חזק יותר משהייתי פעם, הוא לא יצליח לפגוע בי.. אבל מה איתך? הוא היה מטורף, אני זוכר, באותו היום, כשקאנג-דאי לקח אותי מפה... הוא הכה אותך, אני שמעתי אותך צועקת, הוא עדיין ממשיך לעשות את זה?' שאל מינהו וליטף את לחיה של אמו 'לא... אתה לא יכול להישאר כאן.. אבא שלך יחזור עוד מעט, הוא יפגע בך, אני לא יכולה לתת לזה לקרות... למה אתה לא עם קאנג-דאי? הוא היה אמור לשמור אותך רחוק מפה... הוא היה אמור לקחת אותך מחוץ לקוריאה הדרומית.. למקום שאבא שלך לא יוכל להגיע אליו לעולם... מה אתה עושה פה?' שאלה אמו ונגעה בידו של מינהו 'אוממה... קאנג-דאי מת... באותו הלילה שהוא לקח אותי, הוא הסיע אותי במכונית שלו ומכונית פגעה בנו, הוא מת במקום, הייתי בטוח שאת יודעת.... אני איכשהו שרדתי.. חיפשתי את המקום הזה במשך תשע שנים... למה לא מצאתי אותו?' שאל הצעיר 'דאגתי לשנות כמה שיותר, לא יכולתי לסבול את המחשבה שאתה תחזור לפה והוא ימצא אותך... אבא שלך הוא לא אדם נחמד... אתה לא יכול להישאר פה, אני אמצא לך מקום אחר, מחוץ לקוריאה, אתה תחיה שם בשקט, בלי שהוא ירדוף אחריך' מלמלה אמו 'אוממה, אני לא יוצא מקוריאה, אני כבר בן עשרים ואחת, אני יכול להסתדר... אבל אני לא מה שחשוב, מה קרה? הוא עדיין ממשיך לעשות לך את מה שהוא עשה עד עכשיו?' שאל מינהו בדאגה 'אני בסדר, אני שורדת, הוא לא פוגע בי כל כך הרבה, הוא מנסה למצוא אותך, הוא רוצה להרוג אותך'
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
_
נאמג'ון סגר את המחברות והכניס אותן בחזרה אל המגירה, עד כמה שהוא רצה להמשיך לקרוא, לנסות להבין את יונגי, אבל טאהיונג היה צריך את משככי הכאבים, ודי בדחיפות.
הוא פתח את המגירה בתחתונה ביותר, וכמובן שדווקא שם הייתה קופסת הכדורים, הוא לקח את הקופסה ויצא מחדרו של יונגי, הולך במהירות לחדרו של טאהיונג.
'טאהטאה... איך אני מכאיב לך? אני רוצה להפסיק, באמת!' נאמג'ון הגיע לפתח חדרו של טאהיונג בדיוק בשביל לשמוע את צעקתו של ג'ין, הוא נעמד בפתח, לא יודע אם להיכנס פנימה ולקטוע את שיחתם או להישאר בחוץ ולהשאיר את טאהיונג ללא משככי הכאבים.
YOU ARE READING
cry
Romanceכולם שונאים לבכות, נכון? כל כך חבל שהבכי הוא הדרך הטובה ביותר לבטא רגשות, כל כך חבל... כל כך חבל שדווקא בשבוע החופשה הכמעט יחיד של הלהקה, כל כך הרבה דברים קורסים, נהרסים. טוב, שבעתם שונאים לבכות, אז למה הם עושים את זה כל כך הרבה? קרדיט לMyLight222 ע...
