cry

פרק 36

'אני פשוט לא מסוגל לדבר על זה... זה כואב מידי... האנשים היחידים שסיפרתי להם הם ג'ין והאג'ומה שלי... אני לא מסוגל להגיד יותר... באמת...' מלמל יונגי, מנסה לחסום עשר שנים של זכרונות שהכו בו בחוזקה.       
'אתה לא צריך לספר לי, אתה צריך לדבר, באמת. לפעמים רק לדבר עוזר.' אמר נאמג'ון וקם ממיטתו.
הוא התיישב על מיטתו של יונגי, לא כל כך קרוב אליו אבל לא רחוק כמו במיטתו שלו.

לשנייה, יונגי נראה כאילו הוא באמת עומד לדבר, הוא פתח את פיו כדי להגיד דבר כל-שהוא, אבל שב וסגר אותו. הוא פחד, שאם יתחיל לדבר, הוא יפרוץ בבכי.    

'יונגי, זה בסדר, אני לא רוצה להכאיב לך. אני מנסה לעזור.' אמר נאמג'ון ברכות ונגע בידו הקרה של הצעיר, מנסה לתפוס את תשומת ליבו.

יונגי ניער את ראשו כדי להעלים את העקצוץ בעיניו והסיט את שיערו הצידה, חושף צלקות ארוכות מאחורי אוזנו הימנית 'מה זה?' שאל הבוגר בהיסוס ונגע באחת הצלקות 'אם הייתי מאחר או לא מציית למנהלת, זה מה שהיה קורה, יש לי סימנים כאלה גם בכפות הרגליים, בכל מקום שכמעט לא רואים.' ענה יונגי, לא מסביר מי זאת 'המנהלת.' או איפה היה אסור לו 'לאחר.'

'זה כבר לא כואב, זה תמיד היה מפסיק לכאוב אחרי שבוע בערך, אבל בגלל זה אני מפחד מסכינים.' אמר הנער, מתפלא על כך שהוא עדיין לא בוכה.
הוא הפשיל מעט את שרוולו וחשף את עורו הבהיר, שכוויות ישנות היו פזורות עליו 'זה לא מהפסנתר, כשהייתי בן אחת עשרה בערך, שימשתי גם כמאפרה.'   'יונגי, אתה לא צריך לדבר איתי על כל דבר שעברת, אני לא רוצה לגרום לך לבכות.' אמר נאמג'ון וליטף בעדינות את עורו הלבן של הצעיר, מוחה דמעה יחידה שזלגה מעינו הימנית.
'א-אני פשוט ל-לא מסוגל יותר...' גמגם יונגי בבכי, גורם לנאמג'ון לתפוס את זרועו ולקלוט אותו לחיבוק עדין 'ששש, יונגי, די. אני מבטיח לך שאני אעזור לך, בסדר?' מלמל הבוגר ברכות אל אוזנו של יונגי, לא מפסיק ללטף את ראשו בניסיון להרגיע אותו 'א-אתה יודע כמה אנשים ניסו? אני נהרסתי, דבר שנהרס אי אפשר לתקן...' בכה יונגי 'אני לא אנשים, ואני אצליח, אני אעזור לך.' אמר נאמג'ון והרים את פניו של יונגי אליו, מביט בעיניו הבוכיות של הצעיר 'עכשיו, תפסיק לבכות, בסדר? אני יודע מה אתה מרגיש עכשיו, אני יודע שזה נוראי, אבל אני גם יודע איך להפסיק את זה.' אמר ונשק לשפתיו במהירות, לא נותן ליונגי להגיב.
'ת-תודה נאמג'ון...' מלמל הצעיר, גורם לבוגר להרים גבה 'אתה קראת לי נאמג'ון?' אמר-שאל בבלבול 'אתה אף פעם לא קורא לי נאמג'ון...' יונגי הרים את ראשו ומשך בכתפיו, לא מבין ממה נאמג'ון מופתע כל כך.
'תמשיך לקרוא לי ככה, אני לא אוהב שאתה קורא לי בשם הבמה שלי.' לחש הבוגר בקול נמוך אל אוזנו של יונגי, גורם לאחרון למשוך את כתפיו בשנית ולהניח את ראשו על חזהו של נאמג'ון, עוצם את עיניו.

_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-

הדבר הראשון שג'ין עשה כשנכנס אל חדרו, היה להתקשר אל אמו, הוא רצה לעשות משהו, ובתור 'ילד של אמא,' - הוא היה צריך לשאול בעצתה, כרגיל.