**הפרק הקודם לא פורסם מעולם.
עברו חמש שנים, הלהקה כבר התפרקה, בעיותיו הפסיכיאטריות של הוסוק נפתרו, ג'ין וטאהיונג נישאו, ובבסיסו של דבר, הכל היה בסדר.
**************
השעה הייתה חמש ושבע עשרה דקות בצהריים, כשדפיקות חלושות נשמעו על דלת ביתם של טאהיונג וג'ין, באחד מרחובותיה הצדדיים של סיאול.
'מי זה?' שאל ג'ין בחשדנות, הוא לא ציפה לאף אורחים, לא היום. רק בעוד יומיים היה אמור להיות הכינוס של כל חברי הלהקה לשעבר, שקרה בכל חודש מחדש.
'יונגי.'
'למה אתה פה?' שאל ג'ין תוך כדי שפתח את הדלת והחווה בסנטרו על אחד הכיסאות, מסמן לצעיר ממנו להתיישב.
'אני- אני צריך עזרה במשהו. איפה טאהיונג?' שאל יונגי, שציפה לראות את טאהיונג יושב על אחד השולחנות ומנדנד את רגליו באוויר, כמו שעשה כמעט תמיד.
'בעוד צילומים לדרמה.' חצי שנה לאחר התפרקות הלהקה, טאהיונג החל קריירת משחק, מה שגרם לכך שברוב שעות היום הוא היה עסוק בצילומים, וחזר רק כשהשמש שקעה. 'רצית לדבר איתו?' יונגי נענע בראשו לשלילה.
'פשוט חשבתי שהוא יהיה כאן.' ענה הצעיר בקצרה. ג'ין משך בכתפיו, קם ממקומו וניגש בחזרה אל הסירים שעמדו על הכיריים הדלוקים, בהם בישל עד דפיקתו של יונגי.
'תתחיל לדבר, אני בינתיים ממשיך לבשל.' אמר הבוגר לפני שמשך מאחת המגרות כף עץ והחל לערבב איתה אחד מהתבשילים הרותחים על הכיריים.
'אני- לא משנה.' אמר יונגי וניתק את עיניו בכוח מהטבעת הזהובה שנחה על אצבעו הרביעית של הבוגר מבין השניים, טבעת הנישואים שלו.
'זה כן משנה, לא היית נוסע מהקצה השני של סיאול אליי בשביל כלום, לא כשמחרתיים יש את הכינוס הקבוע שלנו.' אמר ג'ין והסתובב בחזרה אל הצעיר. הוא עקב אחרי מבטו, שנדד כל הזמן אל הטבעת על אצבעו, והחניק חיוך.
'נאמג'ון הציע לך נישואים, נכון?' שאל ג'ין. יונגי החל להשתעל במבוכה.
'א-איך ידעת?' שאל לאחר ששיעוליו נרגעו. הבוגר משך בכתפיו.
'לא הפסקת להסתכל על הטבעת שלי מאז שנכנסת, זה די ברור.' יונגי גירד בעורפו במבוכה. 'ושלא תעז להגיד לי שאמרת לו לא, אני אהרוג אותך.'
'א-אני אמרתי כן...' מלמל הצעיר בשקט. הוא השעין את ראשו על זרועו, שהונחה על השולחן, והחל למשש את קצה המפה הלבנה בניסיון להתחמק ממבטו של הבוגר.
'אז מה הבעיה?' ג'ין ניגב את ידיו במגבת ורודה ולבנה שנחה על גב אחת הכיסאות וטפח בעדינות על שיערו של הצעיר כדי לסמן לו להרים את ראשו. 'אתה חושב שהיית צריך להגיד לו לא? כי אני לא מאמין בזה. אתם מתאימים אחד לשני, ואפילו אתה יודע את זה.'
'זה לא זה... אני יודע שנאמג'ון רוצה משפחה, הוא אוהב ילדים, והוא מסתדר איתם. אני- אני לא.' לשניה, השתרר שקט, אך הוא לא ארך הרבה זמן, כי ג'ין החל לצחוק.
'אתה צוחק, נכון? מזה אתה דואג? אני יכול להתערב שאם- אם תאמצו, אתה לא תעזוב את הילד לשנייה. אתה זוכר את צ'אי? האחיין שלי? כשעזבתי אותו בבית כדי ללכת לטאהיונג, אתה היית מי שנשאר עם נאמג'ון כדי לשמור עליו, והוא דיבר עליך אחר כך, לא על נאמג'ון. אתה כן מסתדר עם ילדים, גם אם אתה לא שם לב לזה אחר כך.'
'אני חושב שזה רק בגלל שהשם שלי יותר קל לביטוי...' מלמל הצעיר. ג'ין נענע בראשו.
'צ'אי יודע יפה מאוד לדבר, למרות שהוא רק בן שנה וחצי, הוא מדבר כמו ילד בן ארבע לפחות, והוא יודע להגיד 'נאמג'ון'. אתה פשוט השארת עליו רושם יותר רציני, אתה או השיער שלך.' מתוך הרגל, יונגי משך קווצה משיערו, שחזר להיות שחור כמו בילדותו, והחל לסלסל אותה סביב אצבעו. זה היה עוד דבר שהשתנה מאז פירוק הלהקה - יונגי החל לגדל את שיערו, שהגיע כבר מעבר למותניו.
'זה כנראה השיער שלי, הוא היה ירוק אז. אני לא מסתדר עם ילדים.'
'טאהיונג לפעמים ילד קטן, ואתה מסתדר איתו יפה מאוד. תפסיק לנסות למצוא תירוצים, כי אתה כן מסתדר עם ילדים. ויונגי, אם אתה לא רוצה לאמץ, פשוט תגיד את זה לנאמג'ון, אני די בטוח שהוא יסכים לכל דבר שתבקש.' יונגי הנהן וקם ממקומו.
'תודה... היונג.'
YOU ARE READING
cry
Romanceכולם שונאים לבכות, נכון? כל כך חבל שהבכי הוא הדרך הטובה ביותר לבטא רגשות, כל כך חבל... כל כך חבל שדווקא בשבוע החופשה הכמעט יחיד של הלהקה, כל כך הרבה דברים קורסים, נהרסים. טוב, שבעתם שונאים לבכות, אז למה הם עושים את זה כל כך הרבה? קרדיט לMyLight222 ע...
