השבוע תם, ואיתו גם סיבוב ההופעות הקצר של הלהקה.
למרבה המזל, שום דבר לא קרה, אלא אם 'קרה' אומר לאבד את טאהיונג שלוש פעמים ביוקוהמה, אבל זה קרה בכל פעם שהם יצאו מקוריאה.
**************
השעה הייתה שתיים עשרה בבוקר, כשנאמג'ון נכנס אל חדרו ומצא את בן זוגו על מיטתו, ידו הקטנה האוחזת בעיפרון רצה על דף לבן שהתכסה במילים בתוך שניות.
'וואו, אתה באמת כותב הרבה.' העיר הבוגר כשהתיישב על יד האורגן החשמלי שנח בצמוד לאחד הקירות, מתחיל לנגן שיר ילדים שזכר מילדותו.
'זה השיר החמישי שלי להיום. מה אתה מנגן?' שאל יונגי כשהמנגינה הגיע לאוזניו והניח את הדף שהחזיק על כריתו, קם ומתקרב אל נאמג'ון.
'סתם שיר ילדים שאני זוכר. אין לי תווים בשבילו.' 'תלמד אותי.' אמר הצעיר והתיישב בביטחון מזויף על אחת מברכיו של נאמג'ון, מביט בידיו שרצו על קלידי האורגן.
כנראה שנאמג'ון הסמיק. למעשה, הוא היה בטוח בזה. הוא לא זכר אפילו פעם שיונגי יזם מעשה בסגנון הזה, וכשאתה לא מכיר משהו, אתה לא יודע להתמודד איתו.
'זו מנגינה די פשוטה, רק חמישה תווים שחוזרים על עצמם.' אמר הבוגר והאט את קצב המוזיקה שניגן, נותן לעיניו של יונגי לקלוט את סדרה וקצבה של המנגינה.
הצעיר רכן קדימה והחל לנגן בעצמו את המנגינה, כך שידיו יוצרות מעין 'קול שני.' לאלה של נאמג'ון.
השניים המשיכו לנגן, יונגי מתנהג כאילו זה שום דבר ונאמג'ון מאחוריו רוצה לקבור את עצמו ממבוכתו החדשה.
'יונגי... אתה באמת בסדר עם המשפט מחר?' שאל נאמג'ון לבסוף, מניח את ידו הימנית על זו של יונגי ומפסיק את נגינתו.
'אני מנסה להתעלם מזה.' לפתע, קולו של יונגי, שלפני כן היה כמעט מלא חיים, הפך למרוחק וקריר, והנער החזיר את ידיו לחיקו, מתקפל באופן אוטומטי.
'נ-נאמג'ון... אתה יכול לעזוב אותי לכמה זמן? א-אני רוצה להיות לבד.' אמר יונגי וירד מברכיו של הבוגר כשראשו מושפל אל הרצפה. הוא התיישב על מיטתו בשקט, ולא זז גם כששפתיו של נאמג'ון נגעו בשיערו בעדינות.
הוא שמע את הדלת נפתחת ואת בן זוגו יוצא, ופתאום היה מודע לשקט ולקור ששררו בחדר כשנאמג'ון לא היה בו.
אחרי חצי שעה, לפתע, הדלת נפתחה בשנית, וג'ימין עמד בפתח, פניו מושפלות אל הרצפה וידיו הקטנות מחזיקות בחוזקה דף מקופל.
'ה-היונג? אני יכול ל-להיכנס?' גמגם ג'ימין בהיסוס, אצבעותיו מתכווצות על הדף שהחזיק.
יונגי הישיר אליו את מבטו 'מה אתה רוצה?' 'א-אני... ר-רציתי ל-להתנצל... ו-ו-ו-' ג'ימין בקושי הצליח לדבר, דמעותיו החלו לחנוק את גרונו ולטשטש את שדה ראייתו, אצבעותיו החלו לרעוד, ומוחו החליק אל תוך התקף חרדה, דבר שלא קרה לו במשך ארבע שנים.
'יא, תירגע.' אמר יונגי באדישות מזויפת. לראות את ג'ימין ככה, בלי יכולת לעזור לו... זה הלחיץ אותו, אבל כרגיל, הוא לא הראה את רגשותיו, והוא היה חייב לזייף אדישות, גם אם זה רצח אותו מבפנים.
לאט לאט, בכיו של ג'ימין שכך, והוא הרים עיניים מתחננות אל עבר הבוגר.
'כ-כתבתי שיר... ו-ותהיתי אם תוכל להלחין אותו...' הוא השפיל בחזרה את עיניו. למה שיונגי יסכים? הוא זרק עליו סכין, מה הסיכוי שהוא בכלל יסכים להסתכל אליו?
'זה הכל? תן לי לקרוא אותו.' ביקש יונגי, עדיין אדיש, ולקח את הדף מידיו של הצעיר כשזה נכנס אל החדר.
'יש לזה שם?' 'כ-כן. שקר.' יונגי קם ממקומו והתיישב על הכיסא הקטן הקרוב לאורגן החשמלי, מניח את ידיו על הקלידים ועוצם את עיניו.
'יש לי רעיון. אני חושב שעד הערב זה יהיה מוכן. אתה יכול להשאיר לי את המילים כאן?' הצעיר הנהן בביישנות 'ת-תודה היונג...' 'אין על מה. עכשיו לך.' ענה יונגי, עדיין לא מתיק את עיניו מהאורגן. הוא שמע את רגליו הקטנות של ג'ימין יוצאות בריצה מהחדר, ולא יכל שלא להודות לגורל על כך שהוא שוב לבד.
YOU ARE READING
cry
Romanceכולם שונאים לבכות, נכון? כל כך חבל שהבכי הוא הדרך הטובה ביותר לבטא רגשות, כל כך חבל... כל כך חבל שדווקא בשבוע החופשה הכמעט יחיד של הלהקה, כל כך הרבה דברים קורסים, נהרסים. טוב, שבעתם שונאים לבכות, אז למה הם עושים את זה כל כך הרבה? קרדיט לMyLight222 ע...
