Helps

פרק 2- כלום לא בא בחינם

***נקודת המבט של אריאל***

ישבתי על המיטה, הבטתי בשעון וראיתי שכבר אחת בלילה. כל הדברים שלי היו בחדר, עדיין ארוזים. לא היה לי בשביל מה לפרוק אותם כי ידעתי שאני צריכה לצאת מפה הלילה, אני לא רוצה לפתח לגרייס יותר מדי תקוות, לא שכל כל אכפת לי, אבל אני רוצה להשאיר כמה שפחות עקבות.
עשיתי בדיקה אחרונה רק כדי לוודא שבאמת אני לא שומעת כלום מלמטה ושסביר להניח שכולם ישנים. מי יהיה ער באחת בלילה במשפחה ממוצעת כזאת?
נשמתי עמוק וסגרתי את דלת החדר ש׳התמקמתי בו׳ טוב לא לעוד הרבה זמן... לקחתי איתי את התיק הדחוס שאפילו עוד לא פרקתי והתפלאתי לראות כל פעם מחדש כמה מעט מאוד דברים יש לי איתי. אבל אני לא צריכה יותר מזה. אני ממילא גונבת את הבגדים שלי ולא שומרת אותם איתי, וזה לא שיש לי פלאפון... את הכסף אני אוכל להשיג בעבודות זמניות כמו שהייתי רגילה לעשות עד עכשיו, ומה אני עוד צריכה בעצם?

פתחתי את החלון והבחנתי שזה הרבה יותר גבוה מבית היתומים, שם ישנתי בקומה השנייה ועכשיו אני בעליית גג. בלי לחשוב פעמיים ירדתי בשקט למטה ויצאתי מהדלת בשיא השקט. הלכתי לשער הכניסה, ולמזלי הוא לא התחיל לצפצף ולעשות רעש אלא פשוט נפתח, כמו כל שער ממוצע של בית. יצאתי החוצה, אומנם זה לא שיא החורף, וקליפורניה לא באמת כזאת קרה גם בעונות הגשומות שלה, אז אפשר להגיד שהיה דיי נעים. התחלתי ללכת ברחוב, מנסה אולי למצוא מקום שקט בשביל שאוכל לישון בו הלילה ולחשוב לאן בא לי להגיע. הלחות של הים הלא רחוק לגמרי היכתה לי בפרצוף, והכל היה חשוך- רק פנסי הרחוב האירו את הכבישים הריקים. אפילו בקושי ידעתי איפה אני. לפי ההשערה שלי, אני גרה דרומה מפה, רחוק יותר, ובית היתומים בערך באמצע, מה שאומר שאני בסנטה קרוז, וחוץ מזה זה היה כתוב בשלט מה שעזר לי לדעת כבר מראש ללא ההשערות הלא השערות שלי.

המשכתי ללכת בשקט, מסתכלת מסביב וחושבת על דרך בה אוכל להשיג דברים לסחור בהם, ואיך, וכמה, ו..--
״היי, תראו מה מצאתי״ בחור שהיה נראה בערך בגילי נתקל בי משום מקום. לא הבנתי מה הוא רוצה וגם לא היה לי אכפת. ניסיתי להתעלם ולהמשיך ללכת כשאפילו לא הבנתי מאיפה הוא הגיע אבל עוד בחור חסם לי את הדרך. ״איך קוראים לך?״ השני שאל ושיחק עם השיער שלי, נשמע והריח לגמרי שיכור, שניהם. טמבלים...
ניסיתי להתעלם ולעקוף אותם אבל הם לא נתנו לי, ״זוז!״ צעקתי עליו חסרת סבלנות ולפני שמישהו מאיתנו הספיק להגיב עוד משהו הבחנתי בדמות שלישית מתקדמת לעברנו במהירות. ״אריק תעזבו את הילדה -- אריאל?״ לא הבנתי מאיפה השם שלי פתאום קפץ אבל לא אהבתי לדעת שמישהו מהם יודע אותו. בהתחלה לא הבחנתי אבל לא לקח לי הרבה זמן להיזכר בבחור הצעיר- הבן של גרייס. הופתעתי שהוא בכלל זכר את השם שלי, כי אני אפילו לא יודעת את שלו. לא עניתי לו והמשכתי ללכת, מקווה מאוד שלא יהיה לו אכפת או שהוא פשוט יחשוב שזה לא אני וזהו. הבחנתי בשאר החברים שלו, בנוסף ל׳אריק׳ ולטמבל השני, אפילו כמה בנות, יושבים על המכוניות בחנייה בצד על יד מן מסעדת חוף ושומעים מוזיקה בקול רם.
לא הצלחתי להמשיך ללכת כי הוא דחף את הטמבלים משם חזרה למכונית ומיהר לחסום לי את הדרך בעצמו. ״לאן את הולכת?״ הוא שאל כשהבחין בתיק הגדול שעל הגב שלי. ״מה אכפת לך?״ מיד אמרתי והוא צחקק מעט מופתע מהתגובה החדה שלי.
״אז את בורחת? לאן בדיוק?״ הוא מיד הבחין ואני גלגלתי עיניים, מנסה להמשיך ללכת אבל הוא שוב חסם אותי. ״מה בדיוק את מתכננת? לישון בחוץ במקום בחדר סגור, לנסות לשרוד את הלילה הזה ועוד כמה אחרים ומה אז?״ הוא עיצבן אותי בשאלות מיותרות. ״זה לא עניינ--״
״את יודעת שאם המשטרה תופסת אותך ככה ברחוב מיד יחזירו אותך לבית היתומים?״ הוא קטע אותי. היו לו עיניים נוצצות וגדולות, חומות בהירות, עצמות הלחיים שלו היו ממש שזופות, והשפתיים שלו היו עבות וסימטריות. לא היה קשה להבחין בכל זה רק במבט חטוף מהיר. ״הם לא יתפסו אותי״ אמרתי מרגישה מוזר שאני בכלל מנהלת שיחה כזאת עם אדם שזר לי לחלוטין ומעולם לא דיברתי איתו בעבר. למה אנחנו בכלל עומדים ומנהלים את השיחה הזאת?
מיד פלטתי צרחה כשהרגשתי שהורמתי על הכתף שלו ולא הבנתי מה לעזאזל קורה פה. ״אדיוט תוריד אותי!״ צווחתי אבל הוא התעלם והתקדם לכיוון החנייה. ״מנדי אני צריך לחזור, תחזירי את דייב ואריק הביתה טוב?״ שמעתי אותו מדבר למישהי שנראתה דיי מבולבלת מהמצב ואני רק הייתי עסוקה בלנסות להחלץ מהידיים שלו.
נדחפתי מיד לתוך האוטו, מרגישה כמו לפני מעצר. הוא מיד התיישב על ידי והתניע את האוטו, מתחיל לנסוע, ובחיי שאם היה לי אומץ הייתי פתוחת את הדלת וקופצת משם.
״יש לי סכין, ואני לא ממליצה לך להפתיע אותי ככה שוב״ אמרתי עצבנית, והוא רק הסתכל על הכביש הריק. ״למה יש לך סכין?״ הוא שאל, איזו מן שאלה.
״למה שלא?״ שאלתי כמובן מאליו. ראיתי אותו מחייך מעט ולא הבנתי למה. ״שאלה טובה״ הוא אמר ואני פשוט ישבתי שם לא מרוצה מהעניין ומרגישה כמו ילדה קטנה שלא קיבלה את שביקשה.
״מה אכפת לך בכלל אם הלכתי? אתה ממילא לא מכיר אותי״ התעצבנתי לא מוכנה לקבל את העובדה שאני צריכה לישון בבית שלו הלילה. ״אבל אני מכיר את אמא שלי וחשוב לה שתשארי, אז אכפת לי״ עצמות הלחיים שלו מהפרופיל נראו כאילו יכלו לחתוך כל מה שרק יתקרב אליהן.
לא אמרתי כלום, לא רציתי לפתח שיחה של יותר מכמה משפטים. אני לא בן אדם של שיחות.