Helps

פרק 86+87- זה לא דייט

***נקודת המבט של אריאל***

ישבנו כולנו בשולחן, ישבתי ליד קנדל בזמן שמיה ישבה על ידי, וגרייס על ידה, רוצה תמיד לבדוק שהיא אוכלת כמו שצריך, כרגיל... סבתא שדוחפת לנכדה שלה אוכל, שום דבר חדש. ״אז..?״ קנדל שאלה אותי כשכולם דיברו בינהם שיחות חולין בזמן האוכל, ״אז?״ שאלתי אוכלת מהאורז שלי. ״אני יודעת, הבנתי, ׳עבר הרבה זמן׳״ היא ציטטה אותי גורמת לי להאנח. ״אני לא יודעת״ אמרתי והתחלתי לחייך מעט כשלא הצלחתי לשלוט בעצמי, הרגשתי כמו ילדה בת שש עשרה פתאום. לא רציתי לעשות את זה פה, כל אחד יכול לשמוע אותנו, ״במטבח״ אמרתי לה כשקמתי מהשולחן והלכתי למטבח, אחרי כמה דקות היא הגיעה גם היא, כולה מחוייכת, ״ספרי לי רכילויות״ היא אמרה גורמת לי לצחוק. את בת עשרים ושש! תשתלטי על עצמך! ״אני אספר לך, אבל אל תעשי סיפור״ אמרתי והיא הנהנה נרגשת, ״כמעט התנשקנו..״ אמרתי והיא חייכה בשקט, ״אבל?״ היא שאלה מרימה גבה ונאנחתי, ״אבל אני שמחה שזה לא קרה..״ היא נראתה מבולבלת. ״אני במקום כל כך טוב עכשיו, וזה התחיל כשכריס ואני ניתקנו קשר, צירוף מקרים?״ שאלתי והיא החזיקה לי ביד עם פנים מנחמות. ״אריאל, הייתם נערים, זה לא קשור.. הכל היה כל כך סופני ותקופת האוניברסיטה היא קשה, גם אני ושיין לא היינו יחד אז, וגדלנו, והתבגרנו, וחזרנו אחד לשנייה כשהבנו שזה אפשרי יותר״ יש משהו במה שהיא אומרת.. פשוט זה לא אותו הדבר, כריס הוא כמו צלקת של שנים, זה לא משהו שהייתי רוצה לפתוח ולחפור בו. ״אני פשוט לא רוצה להכניס למיה דבר כזה כבד לחיים״ נאנחתי, ״אריאל? אסור לך בתור אם חד הורית לצאת עם גברים?״ היא שאלה.

״זה לא זה..״ נאנחתי, ״זה פשוט ש... כשדיברנו בחוץ, שכחתי מהכל.. כאילו רק אני והוא בעולם. שכחתי איפה אני, עמדנו בחוץ במרפסת כמו שהיינו עושים לפני שנים, שכחתי מי אני, שכחתי ממיה״ הסברתי לה, ראיתי את הפרצוף המבואס שעל הפנים שלה. ״אני לא רוצה את זה.. אני כל כך הרבה אחרי זה. אני במקום כל כך טוב״ אמרתי מרגישה עייפה, עייפה מלחשוב. לא התגעגעתי לזה. קנדל נראתה כאילו היה לה משהו נחוש להגיד אבל כולם פתאום נכנסנו למטבח כשפינו את הכלים מהשולחן, אז קנדל ואני חזרנו לעזור.

***נקודת המבט של כריס***

שכבתי על השטיח, נשען על המרפק כשמיה ביקשה שארכיב איתה פאזל אחרי האוכל, וככה עשיתי. ״למה אף פעם לא ראיתי אותך?״ היא שאלה בקול ציפציף קטן, היה הזוי איזה קול קטן יש בעולם הזה. היא הייתה יפיפייה, זה גם היה הזוי, לא רק הזוי שלאריאל יש ילדה, זה הזוי כמה שהן דומות כשהיא לא באמת ילדה אותה. עיניים ירוקות תכלת בהירות, גומות קטנות ושיער בלונדיני ארוך, אפילו השפתיים שלהן, כאילו יצאה ממש מהבטן שלה. ״טיילתי הרבה בעולם״ סיפרתי לה בזמן שהרכבתי איתה חתיכות שונות מהפאזל. הזוי הדברים שיש להורים שלי בבית, הם התנהגו ממש כמו סבא וסבתא, וזה שיגע אותי.. פשוט לא האמנתי שזה יגיע מאריאל ושאני לא אדע מזה שום דבר. ביום שראיתי אותה בשוק והיא סיפרה לי הייתי בהלם, ממש. פתאום לא הייתי בטוח בשום דבר שאני מכיר, חשבתי לרגע שאולי יש לה כבר בעל והיא התחתנה והסתירו ממני כל כך הרבה. אני לא יודע כמה נראתי מופתע בעיניה, אבל בפנים הייתי בשוק רציני. ״נכון, ראיתי תמונות שלך״ היא אמרה וקצת חייכתי שלפחות היא הכירה אותו ושמעה עלי קצת. ״כמה הרבה?״ היא שאלה והזיזה את השיער שלה מהפנים בעזרת האצבעות הקטנות שלה. ״שש שנים״ סיפרתי והיא והיא הסתכלה עלי, ״אני בת שש!״ היא אמרה בהלם וצחקתי מעט. זה נכון... הזוי, אפשר לחשוב שבזמן שרק טסתי היא אולי נולדה. ״אתה ואמא מכירים הרבה זמן?״ היא שאלה מתחילה לחשב לעצמה בראש הקטן שלה את הזמנים, צחקתי מעט. ״כן, אמא אף פעם לא סיפרה לך איך אנחנו מכירים?״ שאלתי בזמן שהיא המשיכה להרכיב את הפאזל, ״היא סיפרה לי שסבתא אימצה אותה... ואז ראיתי את כולם. אבל היא אף פעם לא דיברה עלייך״ היא אמרה בזמן שהמשיכה להרכיב את הפאזל. צחקתי מעט בשקט, ילדים כאלה כנים, הם אפילו לא מודעים לזה.. זה בסדר שאריאל אף פעם לא הזכירה אותי, אני יודע שזה בסדר כי גם אני אף פעם לא הזכרתי אותה בטיול לאף אחד, לפעמים הייתי מדבר עליה עם עצמי, וזהו. אני חושב ששנינו היינו צריכים ניתוק אחד מהשנייה גם בראש.. מצד שני קצת התבאסתי שהיא לא הכירה אותי כמו שהיא הכירה את כולם. גם אני משפחה שלה.