Helps

פרק 14- דם

***נקודת המבט של אריאל***

הלכתי במסדרונות בית הספר, ולא יכולתי להתעלם מההרגשה שכולם מסתכלים עלי. זה לא שאני לא רגילה לזה, פשוט חשבתי שזה כבר הפסיק ופתאום זה חזר שוב, לא שהיה לי כל כך אכפת. פתחתי את הלוקר שלי, דיי מתעלמת מהלחשושים מסביבי כשחיפשתי את סיפרי אנגלית שלי.
״לא באת איתנו הבוקר״ בתאני נעמדה על ידי, הסתכלתי עליה לרגע ואז חזרתי ללוקר שלי. ״הלכתי מוקדם״ אמרתי, ״כן אמא שלי אמרה לי שהייתה לך שעת העשרה מוקדמת״
כן, זה אומנם מה שאמרתי לגרייס, אבל רק שיקרתי כי לא רציתי לנסוע עם כריס לבית הספר. אף פעם לא היה לי אכפת באמת מדברים כאלה, אבל משום מה, המצב ביני לבין כריס היה כל כך מביך, מעולם לא הייתי במצב כזה ומעולם לא ידעתי מה אני חושבת על מצב כזה. אז פשוט העדפתי להתחמק מזה.

״אריאל..״ היא המשיכה להגיד ואני שתקתי כשסגרתי את הלוקר. ״אני רק רציתי לשמוע ממך אם זה באמת נכון...״ היא אמרה ואני ניסיתי לחשוב על מה היא מדברת ופחדתי שהיא תשאל משהו על כריס. ״את באמת יוצאת עם מישהו מבוגר?״ היא שאלה ואני נאנחתי בשקט. ״אז על זה כולם מדברים?״ שאלתי מסתכלת מסביבי על תלמידים שבהחלט דיברו עלי. ״פשוט... אני יודעת מה הקטע שלך, ובכל זאת היה לי חשוב לבדוק אם זה נכון ולא סתם שמועות״ היא אמרה ואני גילגלתי עיניים. ״תרדי מזה בתאני״ אמרתי מתחילה ללכת משם אבל היא עצרה אותי. ״אריאל חכי רגע, אני לא אכנס לך לחיים אבל את לא חושבת שזה קצת מוגזם מדי? בן כמה הוא בכלל?״ היא שאלה חושדת. ״בתאני תעשי לעצמך טובה ואל תכנסי לזה״
״ומה לגבי כריס? חשבתי ש...״
״חשבת שמה?״ מיד שאלתי מופתעת שהיא בכלל הזכירה את כריס, והיא מיד שתקה. ״חשבת שמה בתאני?״ אפילו צחקקתי מעט רק מהמחשבה הטיפשית על כריס. ״אין ביננו כלום...״ אמרתי שוב מנסה ללכת והיא שוב עצרה אותי, ״את באמת כזאת טיפשה??״ היא אמרה ומיד נראתה מפוחדת כשכיוונתי אליה מבט חד, והיא התחרטה על כך שקראה לי ככה אבל החלטתי להתעלם מזה ולוותר לה. ״אני לא יודעת אם את יודעת אבל לא לפני הרבה זמן אח שלך יצא עם מדיסון״ אמרתי והיא מיד השתקקה ״אז לא, אני לא טיפשה בכלל!״ אמרתי לה כשהיא נשארה בשקט, נותנת לי סוף סוף ללכת משם בזמן שנזכרתי ביום בו נתקלתי ברחוב בכריס, ומדיסון קראה לו מהחלון שהיא כמעט מוכנה. עיצבן אותי שזה עיצבן אותי. די אני פשוט צריכה לשכוח מהשטויות האלה.

********

״מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות״ מאט ספר את הכסף המזומן שנתתי לו, בקושי מסוגלת להסתכל עליו מבלי להיזכר בדברים רעים שממש רציתי לשכוח. ״פשש..״ הוא אמר ואני נאנחתי רק רוצה ללכת משם, מוצאת את עצמי עומדת מאחורי בית הספר כמו מפגרת ומתמודדת איתו. ״תראי אותך״ הוא אמר מכניס את הכסף לכיס ומיד הרגשתי את היד הגסה שלו מלטפת את הלחי שלי ומיד צמרמורת עברה בי. ״יפה שלי״ הוא אמר מקרב אותי אליו בגסות והרקנתי ראש כשהרגשתי את הפה שלו נצמד לצוואר שלי, ופשוט נגעלתי כל כך, קפאתי במקום ולא ידעתי איך להגיב, לא יכולתי להתנגד, פחדתי לעשות משהו. הוא בערך הבן אדם היחידי שאני פוחדת ממנו, אני באמת פוחדת ממנו. ״אולי אני בכלל לא אצטרך את אמא שלך בסוף אחרי הכל״ הוא אמר בשקט והרגשתי את הידיים שלו עוברות על כולי, ומיד הרכנתי אפילו יותר את הראש כששיין עבר שם ולגמרי הבחין בנו, מאט נאנח מעט ועזב אותי שהבחין בשיין בחזרה. ״מה את בכלל עושה פה? מה את צריכה את הבית ספר הזה, בואי נחזור הביתה״ הוא אמר, ואני פשוט התחננתי שלרגע יש אפשרות שהוא יחזור לשם בלעדיי. ״אני לא יכולה.. יש לי פה משפחה מאמצת״ אמרתי והוא מיד חיבר גבות. ״אז מה? ממתי את מתחברת כל כך ככה??״ הוא אמר מתחיל להישמע מופתע ועצבני, ״אני לא! אני.. אני פשוט מתכוונת שאני לא יכולה פשוט להעלם להם הם ישימו לה שמשהו קרה. תן לי כמה ימים... תוכל לקבל את אמא שלי בחזרה״ אמרתי בשקט, לא רוצה בכלל להרגיש שום ריגשות אשמה על מה שקורה פה. ״ילדה טובה״ הוא אמר מלטף לי את הלחי עם האצבעות המגעילות שלו.