Helps

פרק 92- הגלריה שלי

***נקודת המבט של אריאל***

עברו מספר שבועות מאז שהבכתי את עצמי בבית של כריס, ועכשיו במקום לקוות לראות אותו מחוץ לבית קיוויתי להתחמק ממנו כמה שיותר.. אני חייבת להודות שחשבתי שאחרי מה שקרה הוא יבוא לדבר איתי וירדוף אחרי או משהו כזה אבל זה לא קרה, אז הפסקתי לחלום בהקיץ. ומצד שני העדפתי כמה שפחות להתראות איתו. לא ידעתי אם הוא עדיין עם הגולשת הבלונדינית או לא, או אם הוא עם מישהי אחרת.. אבל השתדלתי כמה שפחות לחשוב על זה. זה היה קשה, ולא באמת האמנתי שאני אוכל לעבור הלאה הוא הרי הגבר היחידי שרציתי מאז שניסיתי בכלל לחפש גבר, או גם כשלא ניסיתי.. אבל החלטתי להתעלם מזה, ופשוט להדחיק את זה כמו שאני תמיד עושה. מיה אף פעם לא הבינה למה תמיד שיצאנו מהמכונית נכנסתי בשיא המהירות הביתה ותמיד היה לי תירוץ אחר... אני מניחה שהיא פשוט קיבלה את זה. היה מוזר שהיא לא שאלה יותר על כריס כי היא אהבה לדבר עליו כל כך, ולי זה היה הכי קשה בעולם.

בימים האחרונים כל מה שאני עושה זה ללכת לחפש מקום חדש לגלריה, זמני או קבוע... הייתי צריכה גם לחשוב מה אני שמה בחנות, אם אני מחליטה להתחיל לחפש יצירות מה שהיה דבר לא פשוט אם באמת אכפת לי מכל פריט ופריט שאני בוחרת, או שאני מחליטה לייבא מחנויות אחרות שהיו לי, מה שהיה מבאס כי כל היצירות התאימו אחת לשנייה ולכל סניף היה את הייחודיות שלו... זה קשה כשבאמת אכפת לך מהעבודה ואתה לא עושה דברים רק כדי לסיים. ידעתי שהגלריה המקורית שלי הייתה הרוסה כולה, חלונות שבורים, קירות שבורים והכל היה מזוהם... ילדים כבר הספיקו להשחיט את זה ולרסס על זה בגרפיטי רק בגלל שזה נחשב לשדרה יוקרתית, לראות שם משהו הרוס ככה היה דורש אפילו יותר השחטה.. אבל לא הלכתי לשם מאז, נפרדתי מהחנות הזאת לשלום וכאב לי מאוד, מן הסתם זה היה הסניף האהוב עלי... זה היה הבית שלי, המקור לכל החנויות. אבל ניסיתי להתגבר על זה וכמה שיותר מהר חזרתי לשיגרה ועברתי בלא מעט חנויות פנויות לקנייה או השכרה, שוב דבר לא היה אותו הדבר... הקירות שלי היו מיוחדים, היו בהם עומקים במיוחד בשביל להניח פסלים.. הייתה ריצפה מבטון מוחלק שעבדתי כל כך הרבה בשביל לשמור עליה.. פשוט להתחיל הכל מההתחלה היה מייאש.

אנדרה בא איתי למספר חנויות אבל כל פעם שהתכוונתי כמעט ולסגור משהו הוא מיד הוריד אותי מזה והראה לי את כל החסרונות, תהיתי למה שום דבר לא היה לו טוב. גם אני רציתי את הגלריה הישנה בחזרה אבל זה יעלה לי כפול לשחזר אותה מאשר למצוא משהו חדש שכבר עומד, היא לא תהיה כמו הגלריה הקודמת ולא אוכל להפוך אותה לאחת כזאת אבל זה מה שיש ונתמודד עם זה.

״היי אני בחוץ״ אנדרה התקשר להגיד לי, ״אני יוצאת״ אמרתי. היה יום שישי אחר הצהריים ואנדרה אמר לי שהוא מצא מקום מושלם שנוכל לקנות והבעלים ביקשו שנגיע... אנדרה דחה כל כך הרבה אופציות ואני מקשיבה לו כי הוא כמו יד ימיני בעסק, אז עד שהוא מצא משהו טוב פיניתי הכל והתייצבתי, השארתי את מיה אצל בתאני שהציעה לשמור עליה ועבדתי מעט על האתר שלנו עד שאנדרה התקשר ואמר שהוא פה, ויצאתי מיד החוצה. ״היי״ אמרתי כשנכנסתי למכונית שלו, ״היי״ הוא אמר בזמן שחגרתי והתחיל לנסוע, ״אז איפה היא ממקומת?״ שאלתי כשאנדרה לא הסכים לספר לי עוד כלום. ״את תראי״ הוא אמר גורם לי להסתכל עליו מבולבלת. ״למה אתה כל כך מוזר לגבי זה? זה לא שאתה הולך לקנות לי בית בהפתעה״ צחקתי והוא צחק מעט גם הוא. ״אני פשוט יודע שתאהבי את זה כל כך, בא לי לראות את התגובה שלך כשתראי״ הוא אמר ואני כבר תהיתי מה יכול להיות כזה טוב? ברור שהמבנה של החנות והעיצוב שלה חשובים לי מאוד, אבל זה חייב להיות גם משהו שאוכל להרשות לעצמי לקנות... לא רואה איך זה יכול להסתדר יחד. נסענו והוא לא דיבר הרבה, זה היה מעט מוזר. ״אתה בטוח שזאת הדרך?״ שאלתי כשהוא נסע באותו הכיוון של הגלריה הקודמת, ״כן״ הוא אמר ונאנחתי כשהוא החנה בחנייה הקבועה שלי, ״מה אנחנו עושים פה?״ שאלתי כשידעתי שהוא הביא אותי לחנות שלי. הוא לא דיבר אבל סימן לי עם הראש וכשהסתכלתי הייתי מופתעת. בפעם האחרונה שראיתי את החנות היא הייתה הרוסה עם גרפיטי מגעיל ושברי זכוכית בכל מקום, ועכשיו... היא הייתה מושלמת, לפחות מבחוץ. הייתה לה דלת אבן יפה והקירות היו משוייפים חלקים ולבנים. היו עליה אותיות מברזל שחורות בפונט יפה שכתבו את שם הגלריה והחלונות היו שחורים וגדולים אפילו יותר מפעם קודמת. ״מה? מה זה? מישהו קנה מאיתנו את החנות ושיפץ?״ שאלתי מבולבלת. מי יעשה דבר כזה? מישהו שיש לו הרבה כסף להעסיק אנשים שיבנו לו את זה. ״לא״ הוא אמר משאיר אותי מבולבלת. ״אנדרה מה קורה פה״ צחקתי והוא חייך. ״לכי..״ הוא אמר פותח לי את הדלת של הרכב מבפנים ולגמרי מגרש אותי החוצה. ״אתה לא בא?״ שאלתי שכבר הייתי בחוץ והוא הניד בראשו, סגרתי את דלת הרכב מבולבלת והוא התחיל לנסוע משם, ״אנדרה!״ צעקתי לו אבל הוא כבר היה רחוק משם. התחיל להיות מעט חשוך, השקיעה התחילה לרדת וכרגיל השאירה צבעים מושלמים על החנות.. התקרבתי, הסתכלתי על הדלת והקירות מקרוב, על השילוט, הכל היה כל כך מושלם... נכנסתי פנימה והיה מעט חשוך, רק האור מהשקיעה האיר על הקירות וזה הזכיר לי את הערבים שהייתי מבלה פה בשעות האלה כדי לצייר. הסתכלתי על הריצפה, הבטון המחולק שלי, אני לא מאמינה שמישהו תיקן את זה, היא הייתה כולה שבורה אחרי הפריצה. נכנסתי פנימה יותר לגלריה, ופתאום צחקתי מעט כשראיתי שכל היצירות שהיו תלויות היו שלי. שנים שלא מכרתי ציורים שלי... התחלתי ככה, כדי להשיג קצת כסף, מכרתי יצירות שלי בזול אבל לא באמת, וככל שהתבגרתי שכחתי מעצמי והתחלתי לייבא אומנות מכל העולם. ציירתי רק לכיף. את רוב הציורים שלי השארתי בפריז, ותהיתי איך לעזאזל זה הגיע לכאן ולמה אנדרה לא פה כדי להסביר לי מה לעזאזל קורה פה.