Helps

פרק 74- בית יתומים

***נקודת המבט של אריאל***

זה עדיין היה מוזר, לראות שמדברים עלי בכל מקום, הפרצוף שלי היה בכל מקום. לא יכולתי לצאת מהבית מבלי שמזהים אותי ומצביעים עלי. אני בטוחה שמחוץ לצרפת זה אולי פחות המצב. זאת אומרת ברור שיזהו אותי, זה לא שמדברים עלי רק פה... מרגיש לי כאילו כל העולם מחכה לחתונה שלי וזה קצת מלחיץ, אבל זה בסדר, זה פשוט מוזר זה הכל.

עמדתי מול המראה בחדר הארונות שלי כשמספר מעצבות עשו לי מדידות היקפים בזמן שמדדתי את חצי שמלת הכלה שלי, חצי בגלל שהיא עדיין לא הייתה מוכנה סופית. לא רציתי לדעת כמה אנשים עובדים על השמלה הזאת בבת אחת. החתונה התקרבה בצעדי ענק ותהיתי מה יקרה אחרי, מרגיש לי שכל מה שאני עושה זה להתעסק בחתונה, כאילו זה אמור להיות היום המשמעותי בחיי, אבל מה יקרה אחרי? הרגשתי ריקה, כאילו יש לי מלא מה לתרום ומה לעשות וכל מה שאכפת לאנשים זה מהחתונה.
״מרסל״ קראתי לה מתוך חדר הארונות והיא מיד נכנסה. ״אני רוצה לנסוע לעיר״ אמרתי והיא הסתכלה עלי מבולבלת. ״בשביל מה?״ היא שאלה. ״אני רוצה לבקר בבית היתומים״ אמרתי וראיתי את המעצבות מסתכלות עלי קצת מוזר, כמו מרסל, אבל מיד חזרו לעבודה שלהן. ״את צודקת, זה יהיה סיקור טוב. אני אקרא לצלמים״ היא אמרה מתחילה לצאת משם. ״לא מרסל, אני הולכת בשביל הילדים, עוד התעסקות אחת בחתונה ואני אאבד את זה״ אמרתי יוצאת מהשמלה שלי. ״אה.. אני אדבר עם הנרי״ היא אמרה ונתתי לה מבט. ״אוקיי אוקיי, אני אקרא לנהג״ היא אמרה ממהרת לרדת למטה. לבשתי על עצמי בגדים שאנאבל בחרה לי, והזכרתי לה שאני הולכת לבית יתומים, ושאני רוצה להתלבש בהתאם. הורדתי ממני את טבעת הנישואים ועגילי היהלומים לפני שירדתי למטה. רכב שחור וגדול חיכה בחוץ ונכנסתי פנימה מלווה בשני השומרים שלי יחד עם מרסל, ואחרי שהדלתות נסגרו הנהג התחיל לנסוע. ראיתי שמרסל מסמסת משהו בפלאפון שלה, וזה לא היה מוזר כי היא תמיד מסמסת משהו בפלאפון שלה, אבל הפעם היא ניסתה להסתיר את זה ממני מה שהיה מוזר.
עצרנו בחנות צעצועים גדולה ונכנסתי פנימה יחד עם מרסל והשומרים. לקחתי עגלה ופוצצתי אותה במתנות, משחקים, בובות, איפור לילדות, מצעים למיטות, ממתקים, וכל מה שילד יכול לרצות. ״אריאל, יחשבו שאת בהריון! הנרי וההורים של פאביו יתחרפנו אם יצאו ידיעות שהתחתנתם רק בגלל זה״ היא לחשה לי. ״מרסל אני לא יכולה להכנס להריון״ אמרתי לה תוך כדי שהכנסתי דברים לעגלה. ״אבל הם לא יודעים את זה, וגם אם כן, הם לא זוכרים את זה״ היא התעקשה. ״אוקיי, אז הם יחשבו. ובעוד תשעה חודשים כשהם יראו שלא יוצא לי כלום מהבטן הם ירגישו אדיוטים״ אמרתי והיא נתנה לי מבט בגלל ה״אדיוטים״. אסור לי לקלל יותר, לפחות לא בפומבי. ״סליחה, הם ירגישו שטעו״ נאנחתי. הגעתי לקופה והמוכרת הסתכלה עלי בעיניים גדולות, זיהתה אותי. ״זה לתרומה?״ היא שאלה בצרפתית כשהעבירה את המוצרים.
‏״Jouez avec vos yeux״
תתעסקי בעינינים שלך
מרסל ענתה לה.
"‏Oui, cela va aux enfants orphelins"
כן, זה הולך לילדים יתומים
עניתי לה כשלא היה לי נעים מהתגובה של מרסל. זה מספיק לא נעים שמתרגשים ממך ומצלמים אותך וצועקים לך ואתה צריך להתעלם ולהכנס לאוטו או להכנס לחנות כמו סנוב. היא חייכה אלי ואמרה לי שזה מעשה מדהים ואצילי, והאמת... שזה לא אמור להיות כזה. כל מי שיש לו כסף כמו שיש לאבא שלי אמור להרשות לעצמו ללכת ולעשות טוב לאחרים, כמו לקנות מתנות לילדים יתומים, ולא בשביל תקשורת כי זה לא נוגע אלי, זה נוגע אליהם.