Helps

פרק 3- תשובה לכל דבר

***נקודת המבט של אריאל***

הוילון הופשט במהירות וקרני שמש חזקים מיד חדרו לי לפרצוף, והבנתי שמעירים אותי בדרך מעצבנת. ״בוקר טוב, בית ספר״ גרייס אמרה בחיוך גדול ואני הסתכלתי עליה בפרצוף שלגמרי בעצמי אפילו לא ידע מה הוא אומר מרוב שלא ידעתי מאיפה להתחיל. ״לא״ אמרתי וסובבתי סביבי את השמיכה, מכסה אותה מעל הראש שלי. ״קדימה אריאל... את צריכה להתחיל ללמוד, ולהשיג ציונים טובים״ היא המשיכה להגיד ואני רק נאנחתי בקול.

***********

הרגשתי כאילו עברה לפחות איזה שעה טובה של שינה, אבל אז שוב התעוררתי, ״אריאל, בבקשה אל תקשי עלי ופשוט תקומי״ הפעם זה היה הקול של בתאני, והופתעתי כשהבנתי שעברו בערך רק שלוש דקות מאז שגרייס ניסתה להעיר אותי. זה היה מוזר.
״תעזבו אותי בשקט״ נאנחתי. ״בבקשה אריאל... אני לא אוכל ללכת עד שאת לא תקומי ותבואי איתי״ היא התחננה והתעצבנתי שזה המצב. גרייס פשוט בלתי נסבלת, למה היא בכלל הביאה אותי לבית שלה מלכתחילה?? ״בסדר אני קמה!״ התעצבנתי וקמתי בבת אחת, גורמת לראש שלי להתסחרר לרגע. אני לא אחת שישנה עד מאוחר, אבל לא כשזה נוגע לבית ספר או כל דבר חינוכי טיפשי אחר.
נעמדתי וראיתי שעל השולחן בחדר שלי היו כל מיני דברים משונים. חבילת מחברות, מברשת שיניים חדשה, תיק, כמה שטרות סתם ככה, ו... קופסאת פלאפון? צחקקתי לעצמי מעט, בתאני הבינה שאני מתכוונת להתארגן וירדה למטה. לקחתי את מברשת השיניים והלכתי לחדר האמבטיה לשטוף פנים ולצחצח שיניים. כשסיימתי עליתי בחזרה לחדר שלי, ולבשתי מעלי כמה בגדים שעוד היו לי. אני בהתחלט אצטרך בקרוב לגנוב חדשים או לפחות להשיג אותם איכשהו.
לבשתי מעלי איזה ג׳ינס קצר לבן וחולצה קצרה פשוטה. נעלתי את האולסטאר הכבר דיי קרועות שלי וירדתי למטה. הם כולם ישבו במטבח, כמו שאני מוצאת אותם כבר בפעם השלישית מסביב לשולחן, ואוכלים ארוחת בוקר. ״סוף סוף״ גרייס אמרה שוב עם חיוך, תהיתי למה היא מחייכת כל הזמן ככה.
״איפה התיק שלך? ראית את הפלאפון?״ היא שאלה בזמן שהפכה חביתות במטבח. בתאני כריס ודני כבר היו ישובים מסביב לשולחן ונראה כי תמיד כשאני בסביבתם הם מסתכלים עלי בשקט ורק גרייס מתייחסת למצב כאילו הכל רגיל.
״ראיתי״ רק אמרתי, לא יודעת מה לעשות עכשיו. ״נו, בדקת אותו?״ היא שאלה. ״לא״ רק אמרתי, בזמן שהיא הכריחה אותי- פיזית, לשבת לאכול.
דבר ראשון, ממש לא רציתי לאכול הרגשתי כל כך מוזר בסיטואציה, דבר שני הם כולם הסתכלו עלי כאילו הייתי איזה מופע, איך אפשר לאכול ככה?
היא לא המשיכה את השיחה על הפלאפון וטוב שכך. למה שאקח ממישהו שאני בקושי מכירה פלאפון סתם ככה??

בשנייה שהתיישבתי בשולחן נהיה שקט, אף אחד לא דיבר. זה לא חדש לי. אחרי לפחות חמש דקות שבהן כולם אכלו בדממה, כשרק הרעש של התנגשות המזלג בצלחת נשמעה, בתאני אמרה שצריך לזוז, כנראה לגמרי רצתה להפסיק את הסיטואציה הלא נוחה הזאת- לפחות בשבילם, לי זה ממש לא הפריע. סתם עצבן.
״ביי״ היא אמרה כשנעמדנו. ״אתן נוסעות עם כריס?״ דני שאל, כריס בדיוק לקח את המפתחות מהדלפק במטבח. ״לא״ ״כן״ ענינו בתאני ואני ביחד. ״אתן כן, שתיכן. ואף אחד לא יוצא מפה עד שאריאל לא הולכת להביא את התיק עם המחברות שלה והפלאפון- שדרך אגב כבר הכנסתי לך את כולנו באנשי הקשר״ גרייס אמרה, איזה כיף לי. ״את מוכנה להפסיק לעשות את זה?״ כריס אמר כשהתעצבן שגרייס מפילה את ה׳עונש׳ על כולם. ״למה אתה מתעצבן עלי?״ היא אמרה מסתכלת ישירות אלי. אני הסתכלתי עליה בחזרה ולגמרי מסרתי לה מבט שאומר לא להסתכל עלי ככה. ״את יכולה ללכת להביא את זה כבר?״ כריס שאל אותי חסר סבלנות ואני חיברתי גבות. ״לא! למה שאלך עם תיק שלא שלי שמלא בדברים שגם הם לא שלי??״ התעצבנתי. הוא נאנח בקול ועלה במהירות למעלה, חוזר למטה עם התיק והפלאפון ביד ומיד ירד מהמדרגות כדי לתפוס לי בזרוע ולגרור אותי החוצה. ״מה אתה חושב שאתה עושה??״ שאלתי לוקחת את היד שלי בחזרה כשנגיררתי למכונית, בתאני מתקרבת לג׳יפ השחור גם היא. ״יש לי מבחן בדיוק בעוד עשר דקות ואין לי זמן לעשות אותו במועד אחר רק בגלל שאת לא מוכנה לוותר על הכבוד שלך לשנייה!״ הוא אמר נותן לי את התיק והפלאפון ולא משאיר לי ברירה אלא לתפוס אותם, ונכנס ישר למכונית. נאנחתי והתיישבתי מאחור, בתאני נכנסה לשבת על יד כריס והוא התחיל לנסוע במהירות. הנסיעה לא הייתה ארוכה, והופעתי לראות שבית הספר לא כל כך רחוק מהים. הוא החנה את המכונית בחניית התלמידים ויצאנו ממנה. כריס מיהר להכנס פנימה והשאיר אותי ואת בתאני לבד. ״נלך למזכירות, יביאו לך את מספר הלוקר שלך״ היא אמרה, אבל למען האמת רק רציתי ללכת מפה, להעביר את הזמן עד שייגמר יום הלימודים בדרך מועילה וללכת מפה.