***נקודת המבט של אריאל***
אז נכון, בתאני ואני חברות דיי... טובות. אבל לא ציפיתי שאנג׳ל, הבחורה שלומדת איתי אנגלית, חברה של לוגן, תתחבר אלי ככה. זה קרה בערך מאז שהייתי יושבת עם כריס והחברים שלו, וגם אנג׳ל תמיד הייתה באה, אני מניחה שלמדנו להסתדר. כן היה דיי מוזר שישבנו אני בתאני ואנג׳ל בקפיטריה, לא ידעתי שהן בכלל מכירות... למרות שהן היו מאותה השכבה אז היה הגיוני שכן... ועכשיו כשחושבים על זה אני יושבת עם שתי בנות שבעצם קטנות ממני בשנה. אבל אני לא מרגישה גדולה בשנה ממילא, ובלי קשר זה לא באמת מפריע לי. טכנית עדיין הייתי איתן בשכבה.. פשוט לא ציפיתי עכשיו כשחושבים על זה שאהיה סוג של בן אדם שבאמת יושב עם אנשים מסביב לשולחן.
״מתי את עוזבת אריאל?״ אנג׳ל שאלה גורמת לי להוריד את העיניים מכריס ופתאום תהיתי למה הסתכלתי עליו. ״בסוף השנה״ נאנחתי כי לא היה לי כל כך חשק לדבר על זה. הייתי צריכה פתאום להתחיל להשלים המון חומר ולעשות מבחנים סופיים כדי שאוכל להגיש בקשות לאוניברסיטה מה שהיה כל כך מוזר. בכלל לא חשבתי שאלך לאוניברסיטה בכלל לא חשבתי על כל הדברים האלה, בטח שלא חשבתי שאצטרך להשלים שנה שלמה של לימודים. ״אז... את וכריס סיימתם?״ היא שאלה והסתכלתי עליה במבט שאומר לה שכדאי לה לשתוק. ״זאת אומרת... אני מצטערת. פשוט רציתי לדעת אם תגיעי היום לשיין אבל... אוקיי אני אשתוק, אני מצטערת״ אנג׳ל אמרה גורמת לבתאני לצחקק. ״אריאל.. אבל... למה אתם עושים את זה לעצמכם? אתם הרי לגמרי נמרחים אחד על השנייה במבטים, למה לא להיות ביחד כל עוד אתם יכולים?״ בתאני אמרה גורמת לי להיות מבולבלת לשנייה. ״כן למה לא לנצל את הרגעים האחרונים שלכם ביחד?״ אנג׳ל המשיכה ואני פשוט נאנחתי. ״לא יודעת... זה סתם יכביד עלינו״ אמרתי והצלצול דיי עזר לי כי כל מה שרציתי היה לקום וללכת משם.
אני לא אשקר שבמשך היום חשבתי על זה. אולי זה נכון, אולי יהיה יותר טוב אם ננצל את הרגעים האחרונים שלנו יחד והזיכרון שלנו מכל הסיפור הזה יהיה טוב יותר... לא יודעת. ניסיתי להתרכז בשיעורים אבל פשוט לא הצלחתי. הזוי לחשוב שאני מוותרת על שנה שלמה וקופצת ישר לאוניברסיטה. זאת אומרת... זה מה שבית המשפט חייב אותי, למרות שעדיין לא כל כך החלטתי מה בא לי לעשות עם עצמי ועם החיים שלי, אני לא באמת יודעת מה בא לי ללמוד.
******
סיימתי את יום הלימודים, וחוץ מעניין הלימודים העתידיים ועניין כריס, עדיין ישב לי בראש עוד משהו אחד שממש הציק לי, והעניין הזה היה דייב. אחרי הכל הוא העיד לטובתי, וידע שיענש על כך כי היה חייב להודות שלקח בזה חלק. אבל למה? התייחסנו אליו דיי מגעיל, זאת אומרת מסיבה מוצדקת, הוא היה מזעזע אלי, ולא הפסיק להתגרות בכריס, אז זה ברור מאליו שהוא שונא אותו גם. למה שיעזור לו? אני יודעת שהייתי פשוט צריכה להגיד תודה ולשתוק, אבל הייתי חייבת לברר מה יש שם, וחוץ מזה, ממש רציתי להודות לו.
סיימתי את יום הלימודים ומיד הלכתי לתחנת הרכבת שהייתה לא רחוקה מהבית. החלפתי שלוש רכבות שכל אחת מהן לקחה בערך עשרים ומשהו דקות כדי להגיע לכלא לעבריינים צעירים ששם דייב נמצא. לא הודעתי לאחד מבני המשפחה שאני נוסעת, כי הרגשתי שזה טיפשי וחסר תועלת. בעיקרון אני כבר לא כל כך בת משפחה, וגרייס לא אחראית עלי יותר. כן נכון בבית המשפט נתנו לי לסיים פה את שנת הלימודים כדי שאוכל להתמקם טוב יותר באוניברטיסה שאליה אלך, אבל זה לא אומר שאני עדיין תחת האימוץ שלהם.
YOU ARE READING
Helps
General Fictionאריאל ג׳ורג׳, רגילה לחיות כל חייה בסביבה החריפה ביותר. פשעים, סמים, גנבות, וגם היא... היא רגילה, זאת השיגרה שלה. אבא שלה לא ידוע, ועם אמא שלה מעולם לא יצא לה לדבר שיחה רצינית שלא קשורה לסחר לכסף או לעבודת ביניים ש׳תועיל׳ למצב. כשאמא שלי נתפסת ונשלחת...
