Helps

פרק 19- פרישות

***נקודת המבט של אריאל***

פעם כשמישהו היה פשוט רוצה להיות איתי זה היה פשוט קורה, מאז כריס... לאט לאט זה נהיה יותר ויותר קשה בשבילי. ״אני אוהב להיות צודק״ הבחור אמר ואז אחז לי בפנים ונצמד אלי, עצמתי עיניים כשהרגשתי את השפתיים שלו על שלי, ובמהירות מאוד הלשון שלו נכנסה לפעולה כשהוא נגע בי בכל מקום. הוצמדתי לקיר ונהנתי מהאחיזה שלו בי ופתאום הרגשתי את מה שהרגשתי בעבר, החוזק הזה, האלימות הזאת, זה מה שטוב לי... זה מה שאני צריכה, זה מה שאני רגילה.
הוא נישק לי את הצוואר בחוזקה וחזר מיד לפה שלי. הוא ידע... הוא ידע מההתחלה מי אני, כולם ידעו, ולי לא היה אכפת. לאף אחד לא היה אכפת. הרגשתי אותו לגמרי רוצה אותי בין הרגליים שלו, לגמרי מוכן להשכיב אותי, ועם כמה שרציתי עכשיו פשוט לא רציתי באותו הזמן. לא אכפת לי שכריס בטח שוכב עם מדיסון עכשיו, ולא אכפת לי שהסקס האלים עם הבחור הזה בטח יהיה כמו סם מדהים בשבילי עכשיו, פשוט לא רציתי. התכוונתי להגיד לו שהתחרטתי ואני לא רוצה יותר אבל בבת אחת אגרוף ענקי העיפה את הבחור על הריצפה וצעקות התחילו מסביב. לא הצלחתי להבין מה קרה בגלל כל החושך המוסיקה והבלאגן, אבל שני הבחורים התחילו ללכת מכות והבחנתי בשיין במהירות מתקרב ועוד שני בחורים שלא זיהיתי והם ניסו להפריד בינהם. ״כריס תפסיק! מה יש לך!״ שיין צעק אליו כנגד המוזיקה, והופתעתי לגלות שזה כריס. הוא העיף ממנו בעצבים את שיין שניסה להרחיק אותו ואז הסתכל עלי במבט שגרם ללב שלי לצבוט ובלעתי רוק בשקט לפני שהוא יצא החוצה מהכניסה הקידמית של הבית כששיין ליווה אותו. נשמתי עמוק לכמה שניות כשכולם הסתכלו עלי, הבחור שהייתי איתו היה עכשיו מלווה על ידי שני חבריו כשהפרצוף שלו נוזל דם והוא אפילו לא הסתכל עלי. ״בואי״ ראיתי את גיל מתקרב אלי ולוקח אותי החוצה לכיוון שבו כריס ושיין הלכו ותהיתי למה הוא דאג לא להשאיר אותי לבד.

יצאנו החוצה מהדלת וכריס ושיין הפסיקו לצעוק אחד על השני כשהבחינו בי, ופתאום השתתקו. שיין וגיל הלכו משם חזרה פנימה והשאירו אותי ואת כריס לעמוד שם לבד. עמדתי בקצה המדרגות כשהוא כבר היה בסוף למטה, ופחדתי לרדת למטה אליו, אני לא יודעת למה. ״אתה מדמם״ אמרתי מסתכלת על האגרופים שלו ועל הלחי שלו. לא היה לי כל כך מה להגיד, לא רציתי גם להגיד כלום אבל השתיקה המשוגעת ביננו הרגה אותי. ״זה לא הדם שלי״ הוא אמר ואני שתקתי קצת שהסתכלתי על הריצפה. ״נהנת? להתנשק איתו?״ הוא שאל גורם לי להסתכל עליו, וירדתי לאט למטה לכיוונו. ״זה לא עניינך, כריס״ אמרתי רגועה. אני לא מתכוונת לכעוס עליו או להרגיש רע, אין מצב.. אבל זה באמת לא עניינו. לא יכולתי להתעלם מריח הבושם הנשי והמתוק באופן מחריד שהיה עליו, ומסימן ההיקי החלש שהיה על הצוואר שלו אבל סירבתי לחשוב על זה מחשבות כלשהן.

״זה מאוד ענייני״ הוא אמר והדם שלי התחמם מעט. ״אם אתה חושב שאתה יכול להרחיק כל בחור ממני על ידי מכות אתה ממש טועה! זה לא עניינך עם מי אני בוחרת להיות!״ צעקתי עליו עצבנית. לעזאזל הבטחתי שלא אתעצבן מזה!
״זה ממש לא היה בשבילך״ הוא אמר גורם לי להרגיש מבולבלת מעט. ״לא מפתיע שאת אפילו לא יודעת את השם שלו״ הוא אמר גורם לי עדיין להרגיש שיש משהו שלא הבנתי.
״זה אדם, והוא יוצא עם בתאני בנוסף לעובדה שהוא מזיין אותך מהצד״ לא הגבתי, לא ידעתי מה. ״אני מקווה שהרווחת ממנו מספיק כסף שיעזור לך להתגבר על המצפון אם בכלל יש לך״ הוא אמר גורם ללב שלי לצבוט והעברתי את המבט מהריצפה אליו, ולא רציתי להודות בזה אבל הלב שלי קיבל חריטה קלה. כן, הלב שלי, הלב שעשוי מאבן, קרח, או מה שזה לא יהיה, קיבל שיפשוף שאולי היה קטן, אבל הכאיב מלא.
״וואו״ אמרתי בשקט, דיי הרבה מופתעת ממה שאמר. פשוט נתתי למוסיקה החזקה שמאחורינו להפריע לי למחשבות. בדרך כלל דבר כזה לא היה מזיז לי, אבל לשמוע את זה יוצא מהפה של כריס. עכשיו הרגשתי אפילו רע יותר על אדם, על בתאני. אולי הייתי זונה בעבר, אבל עכשיו הרגשתי באמת כמו זונה אמיתית.
ראיתי שחלף רגע של חרטה בעיניים שלו והוא התכוון להגיד משהו אבל לא הספיק כי מיד בתאני יצאה אלינו מלאה בדמעות. ״את...״ היא אמרה, כי לא מספיק כאב לי על מה שכריס אמר. ״כולם אמרו עלייך את כל הדברים האלה אבל אני אף פעם לא הקשבתי! את חתיכת כלבה!״ היא צעקה מלאה בדמעות, גורמת ללב שלי להישרט עוד ותהיתי כמה עוד ארגיש ככה. ״לא ידעתי שזה הוא״ רק אמרתי בשקט, לא מעזה להרים את הקול שלי. ״מכל הבחורים דווקא הוא?! תעשי לי טובה אריאל... זה בטבע שלך, פשוט כאב לך לראות שמישהו רוצה מישהי לעומק ולא כמו שבנים רוצים אותך!״ היא צעקה ואני שתקתי והסתכלתי על הריצפה, כריס שתק ותהיתי מה הוא חושב, אם הוא נהנה לראות אותי באמת מרגישה כל כך רע. הרגשתי מואשמת כל כך, ולמרות כל מה שעברתי כל החיים שלי, הפעם באמת הרגשתי כמה מניחים עלי אצבע ביקורתית ומאשימה, אולי בגלל שאלה היו האנשים היחידים שהצליחו אפילו קצת להתקרב אלי. זאת הייתה טעות, כל המשפחה הזאת הייתה טעות. ואני בכלל לא הייתי האשמה בסיפור.