Helps

פרק 8- כמו במרתונים

***נקודת המבט של כריס***

ניסיתי לתפוס אותה בכל הזדמנות בימים האחרונים, היא בקושי הייתה בבית, היא הייתה בעבודה כמעט רוב הזמן, ולי לא היה מספיק זמן לגלוש כדי ללכת לראות אותה כשהייתי מפוצץ בעבודות בבית הספר ומבחני גמר- וכשהיא הייתה בבית, אני הייתי בהשלמות בחנים וחזרתי מאוחר מדי, פשוט יצאו ימים כאלה עמוסים דווקא כשהיא הכי מתחמקת ממני מכל שאר הפעמים. אני לא מאמין ששכבתי איתה והייתי שיכור מדי בכדי לזכור את כל הפרטים. הייתי חותך את היד עכשיו כדי לזכור בדיוק איך זה היה. אני זוכר את ההרגשה, אני זוכרת שהיא הייתה מוגזמת בגלל הסמים, זה תמיד ככה כשאני שוכב עם מישהי אחרי אם די, אבל זה היה מטורף.. אולי כי גם היא הרגישה את אותו הדבר? אני בקושי זוכר מה היה, אפילן כמעט ולא זוכר בכלל... וזה מעצבן אותי משום מה.
דיברתי עם שיין, אחד החברים הכי טובים שלי ואחד האנשים שאני הכי מעריך בחיים שלי, הוא לא כמו שאר החברים שלנו, שאני מבין אותם פחות או יותר מצד אחד... נערים טמבלים שאוהבים להשתעשע ולעשות שטויות, לחשוב כמו גברים טיפוסיים.. אבל מצד שני לפעמים הם לא תמיד מצליחים להבין אותי, דברים שאני חושב או מרגיש שהם לא משדרים על אותו הגל, שיין קולט את זה, הוא יודע לחלק את עצמו לשתי האישיות האלה כמוני, ובעיקר בגלל זה אני לגמרי מעריך אותו.

״ביג דיל כריס אז שכבת איתה... חצי מבית הספר הזה שכב איתה״ הוא אמר מעשן את הסגריה שלו בהפסקה כשדפקתי לו מבט והוא צחקק. ״אני רציני כריס, אני יודע שאתה לא אוהב לשמוע את זה אבל זה נכון... היא פשוט כזאת וחבל על המאמץ שלך״ הוא אמר ולמרות שבדרך כלל אני תמיד מקשיב לו, הפעם לא יכולתי.
״כריס״ הסתכלתי הצידה כדי למצוא את מדיסון מתקרבת אלי, ומיד צחקתי לעצמי בראש כשנזכרתי איך היא הדליקה את אריאל באותה מסיבת חוף. מדיסון שווה בטירוף, אבל יותר מדי...רעה. כל כך רעה, נראה כאילו היא אפילו נהנת מזה לרוב. זה פשוט לא בשבילי... לסטוץ וכיף, אולי כן, אבל היא הרבה יותר מדי שטחית בשביל שאני באמת אצא איתה.
״רציתי לדעת מה אתה עושה היום בערב״ היא אמרה מרימה גבה אלי והיה לי קשה להישאר מרוכז בה כשפתאום קלטתי את אריאל מזווית העין שלי ״אני.. אני אדבר איתך אחר כך אוקיי?״ אמרתי לא מצליח להישאר מרוכז כשהעיניים שלי מיד קפצו כשראיתי אותה הולכת במסדרון ומיד קפצתי ומיהרתי אליה, שומע את שיין נאנח מאחור אבל נשאר כרגיל. ״אריאל״ אמרתי תופס אותה והיא מיד הסתייגה מהמגע שלי, מסתכלת עלי בחוסר סבלנות. ״לא הגיוני שאני לא מוצא זמן להגיד לך שאני באמת באמת מצטער, ואנחנו עוד גרים יחד... מה איתך?״ אמרתי מרים גבה והיא הסתכלה עלי במבט החסר סבלנות הקבוע שלה. ״אנחנו לא גרים יחד. אני ישנה בלית ברירה באחד החדרים בבית שלך. וחוץ מזה מה אכפ--״
״מה אכפת לי?״ קטעתי אותה, כבר יודע מה היא עומדת להגיד. היא פשוט נאנחה וגילגלה עיניים. ״לא יודע... למה שיהיה לי אכפת באמת?״ אמרתי כבר לא יודע מה לעשות איתה.
״סוף סוף אתה קולט..״ היא אמר והתחילה ללכת ואני נאנחתי. ״אני עדיין מחכה שאת תתחילי כבר לקלוט״ אמרתי יותר נכון צעקתי לה כשהיא התחילה להתרחק משם, הסתכלתי על שיין שעמד לא רחוק ממני וצחקק לעצמו בשקט, מדיסון כבר לא הייתה שם ולמען האמת לא היה לי כזה אכפת.