Helps

פרק 11+12- קריאות

***נקודת המבט של אריאל***

ירדתי למטה מהחדר שלי ישר לכיוון דלת היציאה, מתכוונת לצאת החוצה בחושך ״היי״ שמעתי קול עבה שלא יוצא לי לשמוע הרבה, וסובבתי את הראש לדני שישב בסלון לבד. לא יצא לי בכלל לדבר איתו וקיוויתי שיישאר ככה. כמה שפחות אנשים שאצטרך להיות בקשר איתם.
לא עניתי, רק נעצרתי בשקט. ״לאן את הולכת?״ הוא שאל ואני תהיתי למה אכפת לו בכלל. ״לעבודה..״ שיקרתי. לא התכוונתי ללכת לעבודה. התכוונתי ללכת למקום שאני כבר בקביעות מגיעה אליו במשך שבועיים, לדייב, למקום בו כיף לי לשכוח מהכל. ״הממ..״ הוא אמר לא מסתכל עלי גורם לי להרגיש מעט מבולבלת אבל פתחתי את הדלת בכל זאת. ״את יכולה להתעלם מזה אם את רוצה, אבל אני יודע איך את מרגישה, ואני יודע שאת יודעת מה את מרגישה״ הוא אמר בטון אדיש, ואני.... לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, או שכן הבנתי ולגמרי ניסיתי לשכנע את עצמי שלא, כי לא רציתי להיות חלק ממה שהוא חושב עליו. התעלמתי ממה שאמר בכל מקרה ויצאתי מהדלת לפני שסגרתי אותה מאחוריי, מתחילה ללכת בשקט בחושך לכיוון חנות התקליטים שבה דייב עובד. מרגישה את האוויר הנעים על העור שלי כשהרוח הייתה לא קרה ולא חמה, וכל הכוכבים האפשריים כבר הספיקו לצאת ולהאיר את השמיים.

״אמא שלי בסוף תשים לב את יודעת... אדום לא כל כך מחמיא לעיניים שלך״ שמעתי את הקול של כריס והבטתי ימינה כדי למצוא אותו עומד על יד הג׳יפ השחור שלו שחנה על יד בית אחד שלא הכרתי. ״אני לא שמה זין על מה שאמא שלך תשים לב אליו״ אמרתי ממשיכה ללכת מתעלמת ממנו, מה הוא בכלל עושה פה?
״נכון, בגלל זה גם בכלל לא נפגעת כששמעת על מה דיברנו בבית החולים״ נעצרתי לאט, הלב שלי נצבט ובשיא הרצינות כל מה שרציתי עכשיו היה להכאיב לו כל כך. הסתובבתי אליו לאט וכאב לי אפילו להביט בו. לא מאמינה שאני בכלל מתעכבת על זה ומוותרת על זמן רגיעה בשביל זה. ״מי התרחק ממי בסוף כריס?״ שאלתי יותר נכון אמרתי והוא שתק, והתחיל להתקרב אלי מעט מה שגרם לי לרצות לסגת לאחור, אבל לא עשיתי את זה. ״אז כן נפגעת...״ הוא אמר ואני עיקמתי גבות. ״אם אתה באמת חושב שזה מה שצריך כדי לפגוע בי, אז אתה אפילו לא קרוב. למה אתה בכלל עוצר לדבר איתי? עמדת יפה בצו ההרחקה ממני עד עכשיו״ אמרתי מתכוונת להמשיך ללכת אבל הוא תפס בזרוע שלי ועצר אותי. ״את אומרת שאת לא נפגעת אבל תראי אותך! ממש לא התרחקתי ממך, השבועיים האלה היו... סתם. אין לי תירוץ אני מצטער, אבל זאת לא הייתה הכוונה שלי״ הוא אמר ולא יכולתי שלא להריץ בראש שלי את מה שדייב אמר לי עליו. זה נכון, הוא לגמרי מנסה לסלוח לעצמו על ידי זיוני שכל, אני מתפלאה שלא ראיתי את זה עד עכשיו.

״תן לי חמש דקות כריס! אני יורדת!״ הסתכלנו שנינו לכיוון החלון בבית שבו האוטו שלו החנה, וראיתי במבט מהיר את מדיסון צועקת לו ממנו.
הלב שלי נצבט, אבל התעלמתי מההרגשה. ידעתי שלא באמת אכפת לי... חייכתי לעצמי בשקט כשהסתכלתי על הריצפה, אפילו צוחקת מעט. אני לא יודעת למה, זה פשוט גרם לי לחייך, אולי רק בגלל שהרגשתי קצת סתומה, קצת הרבה.
״אתה כל כך הרבה יותר גרוע ממני״ אמרתי עם חיוך, לא כל כך מאמינה שבסוף התברר שכריס באמת יותר נוראי ממני. הוא נאנח וגירד בראש שלו. ״שיט..״ שמעתי אותו נאנח לעצמו כשהמשכתי ללכת אבל הוא שוב עצר אותי. ״זה באמת הרבה יותר מורכב מזה ואני מבטיח שאסביר לך בהזדמנות... רק עד שזה ייקרה בבקשה לפחות תנסי להתרחק קצת מדייב, הוא לא טוב בשבילך״ הוא אמר נחוש בדעתו להציג לי את הדברים ככה לפני שהתכוונתי ללכת משם כבר בפעם השלישית כשהוא תפס לי את הזרוע. ״מוזר, הוא אמר בדיוק את אותו הדבר עלייך״ אמרתי כבר לא עם חיוך, מחלצת בכוח את היד שלי ממנו וממשיכה ללכת משם, לא מאמינה שבכלל התעכבתי על זה..