Helps

פרק 41+42- אבא

***נקודת המבט של אריאל***

ישבתי מול הלפטופ שלי, מחכה כבר שבוע לשיחה הזאת. ביקשתי מרשות בתי הסוהר של קליפורניה שיאשרו לי שיחת וידאו עם אמא שלי מבית הכלא. הם נתנו לי יום מדויק ושעה מדויקת שאמרו שיתקשרו ויהיו לי עשרים דקות לדבר איתה. ידעתי שחשוב לגלות מי אבא שלי אבל אין לי מספיק כסף כדי לטוס כל הדרך חזרה לקליפורניה רק כדי לדבר עם אמא שלי שבכלא.
אז ישבתי מול המחשב, שותה קפה כדי להשאיר אותי ערנית, אחרי הכל שלוש לפנות בוקר, ועברו כבר עשר דקות ולא קיבלתי אף שיחה. שתיתי עוד שלוק, ועוד שלוק והמשכתי להסתכל בשעון. כלום..
פתאום צלצול קטן נשמע, אבל הוא היה מהפלאפון שלי, הפלאפון הקטן האיר את הסלון החשוך מעט והרמתי אותו. ׳התקשרו?׳ זה היה מפאביו. הוא ידע הכל, סתם לא האמנתי שהוא נשאר ער כדי לבדוק מה קורה עם זה. התחלתי להקליד לו בחזרה שילך לישון ושהכל בסדר אבל המחשב שלי בדיוק התחיל לרטוט, והלב שלי נעצר. שיחה לא מזוהה- זה הם. לקחתי כמה שניות של אוויר אבל אז עניתי לשיחה ונתתי לצג הוידאו לטעון. הגלגלת הקטנה הסתובבה למספר שניות ואז היא הופיעה. במדים כתומים ופנים נפולות. אמא שלי.

ראיתי בצג קטן יותר בפינת המסך גם את עצמי, נראית יותר בשוק משחשבתי. אז התעשתתי על עצמי מהר וניגבתי את העיניים מעייפות. ״היי״ אמרתי בשקט, לא כל כך ידעתי מה להגיד. לא דיברתי איתה הרבה זמן, לא הרגשתי צורך. היא לא באמת אמא... ״היי״ היא אמרה, נשמעת דיי עייפה. איך היה לבזבז לעצמך את החיים אמא? כיף? זה מה שרציתי להגיד לה, אבל לא שווה להתגרות, וחוץ מזה, אני צריכה אותה עכשיו. אני בסך הכל שמחה שלא סיימתי כמוהה, למרות שיכולתי. ואני חייבת את התודה הזאת למשפחה אחת, שאני כבר לא רואה יותר.
״איך את?״ שאלתי למרות שלא באמת התעניינתי. הייתי צריכה פתיח. ״אריאל מה את רוצה? שתינו יודעות שלא התגעגעת״ היא אמרה מיד בקול מחוספס. היא צודקת.. לפחות זה.
נאנחתי מעט ושתקתי לכמה שניות. ״אני רוצה לדעת מי אבא שלי״ אמרתי מיד, בלי הכנה קלה לזה, ואם להגיד את האמת עבר בי גל של פחד, כאילו הייתי צריכה לכסות את הפנים עכשיו ולחכות לסטירה שהיא תביא לי, אבל אז הרגשתי טיפשה ומבוהלת לרגע, כשהבנתי שאני מול המחשב, והיא לא יכולה לעשות לי כלום. היא צחקה בשקט, צחוק של פסיכית, שום דבר חדש. ״אבא שלך??״ היא צחקה בקול רם. ״איפה אבא שלך עכשיו? הלך לקנות לך ברביות? מה גורם לך לחשוב שהוא רוצה קשר אלייך?״ היא אמרה מעט מעוצבנת. דמעות חנקו את הגרון שלי אבל סירבתי לתת להן לצאת. ״זה לא כאילו שאת אמא השנה״ אמרתי נושכת שפתיים והיא צחקה. ״הוא לא ירצה אותך״ היא אמרה ואני העדפתי להתעלם. נשמתי עמוק. ״לא ביקשתי ממך מעולם שום דבר, גם כי ידעתי שלא אקבל, וגם כי לא רציתי. אבל עכשיו אין לי ברירה, ואני חושבת שאת חייבת לי הרבה״ אמרתי בשקט, כמעט וכאילו התביישתי לבקש ממנה. היא נאנחה בשקט ואני חושבת שהיא הייתה מרביצה למסך אם לא הידיים שלה היו אזוקות לידיות הכיסא. ״אני לא יודעת מי הוא, אז תחסכי מעצמך״ היא אמרה בשקט.
״אני יודעת שאת לא״ היה לי ברור שהיא לא תדע. היא לא ידעה את השם של אף אחד מהלקוחות שלה, גם אני לא... במיוחד לא את של אבא שלי. הוא שמר על זה יותר מדי טוב, אני לא יודעת למה, אבל כמו שגיליתי בבית המשפט, גם התאריך של אותו היום שבו הוא הגיע לשכב עם אמא שלי שונה, הוא ממש לא רצה שידעו שהוא היה שם, זה גם גורם לי לתהות לגביו... בכל מקרה לא ציפיתי ממנה לתת לי את השם שלו, ידעתי שהיא יודעת בדיוק כמוני.