Helps

פרק 59- בפנים

*** נקודת המבט של אריאל***

התהלכתי בחוף על החול הקר, לבשתי סוודר בהיר גדול וג׳ינס ארוך, החזקתי את הנעליים בידיים כשנהנתי להרגיש את החול בין האצבעות שלי. לא ידעתי למה אני כאן, בעצם כן ידעתי... או לפחות קיוויתי. היה חורף, והיה קר, והגלים היו חזקים... וידעתי שזה מה שכריס אוהב הכי הרבה... היה יום שבת והאמת שחוץ מלשבת בחדר ואולי להכריח את עצמי ללמוד לא היה לי הרבה מה לעשות, או עם מי לעשות. לא ידעתי להגיד מה המצב שלי ושל פאביו, הוא הסכים לתת לי לחשוב על זה לאט בזמן שהיה אומר לי לפעמים שהוא לא רוצה לוותר עלינו. לפעמים מרגיש לי שהוא עושה את זה בשביל המשפחות שלנו, וזה קצת מעציב אותי... לפעמים מרגיש לי שחשוב לו יותר אולי החיבור הזה שאנחנו מייצרים באופן פוליטי ושבהתחלה הוא פשוט חשב שהיה לו מזל... ושהוא באמת אוהב אותי, אבל שעכשיו הוא קצת מכריח את עצמו וחושב שזה באמת הגורל שלנו. וזה לא כל כך התאים לי... אבל הייתי כל כך נואשת, וכל כך בודדה שפשוט רציתי להסכים.

התיישבתי על החול וחיוך קל עלה לי כשראיתי גולש במים ובלב שלי ידעתי שזה הוא. הרגשתי פספוס... שהוא גר כל כך קרוב אלי וארבעה חודשים שלא יכולתי לנצל את זה... ותכף הכל ייגמר והוא יחזור חזרה הביתה. ישבתי קצת על החול הקר ושיחקתי בו בין האצבעות שלי בזמן שמצאתי צדפות מוחבאות מתחת לפני השטח. הים כל כך מרגיע אותי. השקט.. הלחות מהאוויר.. הרעש של הגלים. היה קר, אבל זה מה שהפך את זה לכיף יותר. הים כזה מיוחד.
״מה את עושה פה...״ הרמתי את הראש כדי למצוא את כריס עומד מולי עם הגלשן בידו, כולו נוטף מים. ״אה... כלום.. רציתי קצת לחשוב״ אמרתי כשלא הכנתי את עצמי לרגע שיעמוד מולי. לא באמת ידעתי מה אני רוצה ואם באמת באתי בגללו או שסתם קיוויתי שיהיה פה, לא הייתה לי באמת תוכנית. לא ראיתי אותו ארבעה חודשים, והיה מוזר פתאום לראות אותו עומד מולי.

״אוקיי..״ הוא אמר והתחיל ללכת משם אבל בלי לחשוב מיד נעמדתי ותפסתי לו את הזרוע עוצרת אותו ״אוקיי באתי בשבילך״ גמגמתי ומיד הבנתי מה אמרתי ״זאת אומרת לא״ אוקיי זה לא יצא טוב ״זאת אומרת אני לא יודעת״ הרגשתי כל כך מטומטמת. ״את עוקבת אחריי?״ הוא שאל נוטף מים ותהיתי איך הוא לא קופא מקור. ״לא!״ מיד אמרתי כשלא רציתי לעשות אפילו יותר צחוק מעצמי. ״קיוויתי שתהיה פה... אין לי תשובה טובה יותר מזה לתת לך״ אמרתי ושילבתי ידיים כשהקור צמרר אותי מעט. ״אריאל.. מה את רוצה?״ הוא שאל והרגשתי שאין לו סבלנות אלי. ״אני... אני לא יודעת״ אמרתי בשקט והרגשתי כזאת טיפשה. הוא הסתכל עלי פעם אחרונה והתחיל ללכת משם. נשארתי לעמוד והסתכלי עליו הולך הרחק ממני ונצבט לי הלב. חזרתי להתיישב על החול וחשבתי שאולי באמת כדאי שפשוט אשב פה ואחשוב.
עד לפני כמה זמן הכל הרגיש כאילו החיים שלי חזרו למסלול וסוף סוף מצאתי את עצמי, ועכשיו הרגשתי אפילו יותר אבודה משהייתי עוד כשהכל התחיל. פתאום התחלתי לפקפק בהכל. אולי לא הייתי צריכה להיפתח לאנשים מלכתחילה... אולי לא הייתי צריכה לתת לגרייס ולמשפחה שלה לחולל בי כזה שינוי. אולי היה לי טוב ברחובות? אולי היה לי טוב אם הייתי נשארת לבד, במקום לחוות מה זה לא להיות לבד ואז לראות איך כל זה נלקח ממך. אולי היה לי טוב להיות הנפגעת מאשר הפוגעת? לא האמנתי שאני ככה מרחמת על עצמי, אולי פשוט כי לא ידעתי להסביר מה אני מרגישה וזה היה מתסכל. בכל מקרה אני חייבת להפסיק עם הרחמים העצמיים.