Helps

פרק 10- חזרה הביתה

***נקודת המבט של אריאל***

״תעזוב אותי!!״ צרחתי, מרגישה את היד שלי נאחזת בחוזקה, כל כך בחוזקה שבקושי הרגשתי אותה. צרחתי כל כך חזק, הקול שלי נהיה סדוק וצרוד. ״תפסיק!!!!״ צרחתי. צרחתי זו לא מילה, כבר לא היה לי קול, הגרון שלי היה יבש וכבר לא היה לי איך לצרוח, אבל הוא לא עזב. הוא אף פעם לא עוזב.
השיער שלי היה על כל הפנים שלי, הלב שלי דפק כל כך חזק, היד שלי הרגישה כאילו לוחצים עליה יותר ממה שיכלה. הסתכלתי למעלה עם דמעות זולגות כדי להביט לכריס בעיניים, לראות איך הוא מביט בי בחזרה באדישות ובקרירות, כאילו מעולם לא זעקתי לעזרה.

****************

נשכבתי במיטה, מלפפת סביבי את השמיכה כשלא רציתי לזוז, לא הצלחתי לזוז. רק שכבתי מלופפת סביב עצמי, מרגישה את אור היום מאיר לי מעט את הפנים.
״אני לא יודעת, היא ככה כבר מהבוקר... לא רוצה שאכנס״ שמעתי את הקול של גרייס מעבר לדלת החדר, אבל לא באמת שמעתי כלום. הכל היה לי מטושטש, העיניים שלי שרפו והגוף שלי היה חלש מדי כדי לקום.
שמעתי את הדלת נפתחת לאט, ״אריאל.. אולי כדאי שלפחות תרדי לאכול?״ הקול של כריס צמרר אותי, ומיד קפאתי במקום. ״צא מפה״ אמרתי בקול אדיש וחד, כי בכינות כל מה שרציתי זה רק שיצא משם. שמעתי אותו נאנח ואז מתקרב אלי, והתכווצתי עוד יותר. הוא התיישב על המיטה ״רוצה לספר לי מה קורה?״ הרגשתי את היד שלו עלי ובבת אחד קפצתי מהמיטה, ״אל תגע בי!!!״ צרחתי, גורמת לו לקום מהמיטה בבילבול, ולא הבנתי מאיפה פתאום יש לי הכוחות לקום ולזוז. ״אריאל תרגעי ר--״
״תעוף מפה!! תעוף מפה עכשיו!״ המשכתי לצרוח שומעת אנשים ממהרים להגיע לחדר לראות מה קורה אבל הייתי בכזה טירוף שלא הבנתי מה קורה איתי.
״תפסיקי עם זה אריאל!--״ הוא ניסה להתקרב אלי והלב שלי המשיך לדפוק חזק וניסיתי לזרוק עליו כל מה שהיה בקירבתי כדי להרחיק אותו ממני. ״אל תתקרב אלי!!״ צרחתי, צרחתי כל כך חזק שבדיוק כמו בחלום, הרגשתי שכבר אין לי קול יותר לצעוק. ״אוקיי! אוקיי!!״ הוא צעק בין כל הבלאגן ויצא החוצה כשסגר אחריו את הדלת.

עמדתי שם, מאבדת שיווי משקל ונצמד לקיר, לאט לאט מתיישבת על הריצפה. הלב שלי דפק חזק ובבת אחת אחרי כל הבלאגן נהיה שקט. הנשימות שלי היו חזקות מאי פעם, והלחי שלי הייתה רטובה כשזלגו ממנה דמעות של פאניקה וחרדה.

****************

פתחתי את העיניים לאט, הראש שלי כאב והגרון שלי היה יבש כשניסיתי לבלוע לאט. לקח לי הרבה זמן להבין שאני בבית חולים. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בבית חולים...
הכל היה לבן, לבן מדי. גם התאורה הייתה לבנה, והרגיש כאילו קר, הכל ממש קר. גם המצעים והמיטה, היו לבנים וקרים.
הייתי מחוברת לאיזו מכונה, ולאיזו שקית נוזלים שהייתה תלויה לידי. זה לא משהו שלא ראיתי בעבר, אבל אף פעם לא הייתי פה באמת.
הדלת הקפיצה אותי כשנפתחה לאט ורופא גבוה עם חלוק ולוח כתיבה נכנס פנימה. ״קמת, מעולה״ הוא אמר מופתע לראות שקמתי. ״אני אתן לך כמה דקות להתאושש ואחזור לבדוק מה איתך״ הוא אמר, ופתאום הבנתי שאין לי מושג מה אני בכלל עושה פה, מתי הגעתי לפה ואיך. הוא יצא מהדלת ושמעתי אותו מספר בחוץ שהתעוררתי, ותהיתי למי. מחשבת בהלה עברה בי לרגע שאלו אנשים שפחדתי לראות ומיד הבחנתי בגרייס ובתאני נכנסות פנימה. ״היי״ גרייס אמרה מתקרבת אלי, ״מה מצבך?״ היא שאלה, בתאני רק עמדה על ידה. ״אני בסדר״ אמרתי לא אוהבת להרגיש רחמים. ״יופי... אני הולכת להביא לך מים אל תקומי״ היא אמרה מחייכת וממהרת לצאת, ואני לא הבנתי מה כל הרחמים האלה. נשארנו שם בתאני ואני בשקט. ״את... רוצה משהו לאכול?״ היא שאלה ואני הנדתי בראשי. ״כמה זמן אני פה?״ שאלתי אבל הדלת שנפתחה קטעה את ה׳שיחה׳ שלנו והלב שלי איבד פעימה כשכריס עמד בכניסה, ולאט נכנס פנימה, כששקט מביך השתרר ביננו בחדר. ״אה.... טוב, אני אצא״ בתאני אמרה כאילו הרגישה שזה מה שאנחנו רוצים, למרות שהעדפתי בכלל שלא לראות אף אחד עכשיו. לא רציתי לדבר עם אף אחד. במיוחד לא כריס...