Helps

פרק 57- הזמן להתמודד

***נקודת המבט של אריאל***

התעוררתי עם כאב ראש מטורף. מטורף. מטורף ברמה שאני לא יכולה לתאר. סבלתי. סבלתי מכל רגע. העיניים שלי היו כבדות ונפוחות, הראש שלי דפק והגרון שלי שרף. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך נורא, והחלק הכי גרוע זה שלא הבנתי איפה אני. התיישבתי לאט לאט על המיטה הרכה והבחנתי שאני בחדר בבית מלון. היה יותר מדי אור בחדר וזה גרם לעיניים שלי לשרוף. ראיתי בחור מולי עומד עם הגב אלי ומכין קפה מהמוצרים שהיה למלון להציע ובהתחלה ממש נבהלתי, ואז זיהיתי את ג'סטין ומכה גדולה היכתה לי בראש וגרמה לי להיזכר בכל מה שקרה אתמול בלילה ומיד חרדה דגדגה לי את כל הגוף.
הוא סובב אלי מבט חטוף והחזיר את המבט לקפה שיערבב. ״איך את מרגישה?״ הוא שאל וזה היה נשמע כאילו הוא צועק אבל ידעתי שהוא לא ופשוט הראש שלי משגע אותי.
״נורא״ אמרתי מרגישה ממש רע. העובדה שאני אפילו לא כל כך זוכרת איך הגעתי לכאן הייתה פשוט נוראית. הוא התיישב לידי והביא לי את כוס הקפה החמה ולקחתי אותה, לוגמת ממנה נותנת לה לעשות לי קצת יותר טוב. ״כולם שונאים אותי״ אמרתי אבל יותר לעצמי. אני יודעת שג׳סטין לא היה הבן אדם לדבר איתו, לא על זה ולא בכללי...

שמעתי אותו נאנח, אבל לא היה לי אכפת ממנו עכשיו. רק רציתי לחזור אחורה בזמן ולתקן את כל מה שעשיתי... ״אריאל..״ הוא הניח עלי את היד ומיד נעמדתי, ״בבקשה אל תגע בי״ אמרתי מרגישה נורא. ״אה אוקיי כי בכל החודשים האחרונים זה היה בסדר״ הוא אמר כועס ולא היה לי ראש לזה עכשיו. ״לא, זה לא היה. ג'סטין אני בן אדם נוראי... אני אנוכית, ואני שקרנית ואני לא יודעת לפתור את הבעיות שלי כמו שצריך....״ התחלתי להסביר. ״ואתה... אתה פשוט היית שם. למה... למה תמיד היית שם״ הסתובבתי ודמעות התחילו לרדת לי מהעיניים. ״אני מצטער״ הוא אמר וזאת פעם ראשונה ששמעתי אותו מדבר בכינות, לא בסרקסטיות או בצורה סקסית או עוקצנית. ״אני חמור... לא באמת אכפת לי מבנות... או ממערכות יחסים. לא באמת בא לי לשמוע את הבעיות של החברה שלי בסוף היום או כל דבר דומה לזה״ הוא אמר ונעמד. ״ידעתי מה החולשות שלך וניצלתי אותם כי באמת נמשכתי אלייך... ואני לא באמת יודע איך לנחם אותך כי אני לא הבחור הזה״ הוא אמר והתקרב אלי כשהנחתי את כוס הקפה על אחד מהשולחנות. ״חיבוק יעזור?״ הוא שאל וראיתי כמה הוא לא מרגיש בנוח עם זה אבל הנהנתי בכל זאת כשהייתי נואשת לכל דבר שיפסיק את הדמעות והוא התקרב לחבק אותי. ידעתי שהוא לא בהכרח התכוון לזה אבל זה היה נעים ומנחם. ״מה אתה הולך לעשות עכשיו?״ שאלתי אותו בתוך החיבוק. בכל זאת הוא גר עם פאביו ויצא עם מאיה תקופה. ״לא יודע... כנראה שאני אעבור. בכל מקרה הלימודים לא היו בשבילי וכבר הרבה זמן חשבתי על לנסוע מכאן ולהתחיל לטייל״ הוא הסביר והנהנתי... ״קח אותי הביתה.. אני חושבת שכדאי שאני אעבור גם״ אמרתי בשקט והוא הנהן.

***************

אחד הנהגים שלי הסיע אותי עד הבית, וקצת פחדתי לצאת מהאוטו. נראתי נורא. הייתי לבושה עדיין עם הבגדים של אתמול והעיניים שלי היו אדומות ונפוחות מבכי ולא רציתי להתחיל לדבר על השיער. אבל יצאתי בכל זאת.. הרגליים שלי כבר לא יכלו ללכת על העקבים יותר אז הורדתי אותם ולקחתי אותם איתי בידיים, ניגשת יחפה אל הדלת ופותחת אותה. הייתי כל כך בלחץ, אבל לא הייתי צריכה.. כי הן כולן ישבו בסלון וכשהבינו שזאת אני הן התעלמו ממני התעלמות מוחלטת. ידעתי שאין משהו שאני יכולה להגיד שיפתור את זה ואני פשוט צריכה לקבל את מה שמגיע לי. אני צריכה פשוט לעזוב אותן בשקט ולהתחיל להתמקד בלטפל לעצמי במוח ואם זה אומר שאצטרך לעשות את זה בלי חברים או כשאני יודעת שכל כך שונאים אותי אני אעשה את זה.