Helps

פרק 27- סיכוי אחרון

***נקודת המבט של אריאל***

לא דיברתי עם כריס, או בתאני, או אף אחד. שהיתי רוב הזמן בחוץ וכשהייתי בבית אז הייתי עסוקה בלארוז. לא חשבתי על זה לעומק, לא דיברתי על זה, פשוט לא רציתי להאמין שזה נכון. נשארו לי עוד חמישה ימים בודדים פה, ואז אחזור לחיים המסריחים שלי.
היה ערב מעט קריר, ומצאתי את עצמי פשוט שוכבת במיטה וחושבת על כלום והכל באותו הזמן. הפלאפון שלי פתאום רטט, וקיבלתי הודעה ממאט שגרמה ללב שלי לקפוץ. ״לא יכול לחכות להתחיל איתך חיים חדשים״ הלב שלי נחרט, ופתאום הבנתי כמה אני פוחדת ממאט. לא יכולתי אפילו לדמיין מה הוא יעשה לי.
שכבתי על המיטה ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על החיים המחורבנים שלי, ועל העובדה שכל העולם נגדי. התחלתי להוריד דמעות בשקט, והכרית שלי כבר התמלאה מים. לא יכולתי להפסיק, פשוט בכיתי בלי סוף כשהבנתי שזה הסוף שלי. אני גמורה. החיים שלי גמורים, מאט יגמור אותי.

נשמעו שתי דפיקות בדלת שלי לפני שהיא נפתחה, אבל לא ראיתי, שכבתי עם הגב לדלת. רק לפי הצעדים זיהיתי שזה כריס. ״לך מפה״ ביקשתי כשמשכתי באף אבל הוא רק התקרב יותר. ״בבקשה״ נאנחתי כשלא היה לי כוח לכלום יותר. זה נגמר, כריס ואני נגמר, אני נגמרתי. מה זה כבר ישנה? אני חוזרת לזנות אני חוזרת למכות אני חוזרת לכל החרא הזה וכריס פשוט צריך לשחרר.
אבל הוא לא הקשיב לי, והתיישב לידי על המיטה. ״אני כל כך מצטער״ הוא לחש וזה רק גרם לי לבכות יותר אז התיישבתי מעט, נשענת על המרפקים כשהסתכלתי עליו והפנים שלי מלאות בדמעות. העיניים שלי היו אדומות.
כל החמישה ימים האלה הוא לא היה נראה שהתכוון לדבר איתי, כאילו היה לו טוב לשמור ממני מרחק כמו שלי היה טוב לשמור מרחק ממנו. אני בטוחה שזה כי הוא הרגיש אשם. הם כולם אשמים..

״לא אתה לא... התחננתי שנפסיק עם המשפט. לא הקשבת לי״ הדמעות שלי המשיכו לרדת וראיתי כמה היה לו קשה להסתכל עלי. ״אני מ--״
״זה הכל בגללך.. בבקשה תלך״ ביקשתי בשקט. לא רציתי לפגוע בו אבל ידעתי שזה כבר לא משנה. כלום כבר לא משנה. ״תפסיקי״ הוא ביקש בטון שעוד לא יצא לי לשמוע ממנו, זה לא היה כועס או נפגע או בטח שלא שמח. זה היה אחר...
״אני אמצא לזה פיתרון. את לא תגורי עם מאט, הוא לא יניח עלייך את היד! אני מבטיח לך אריאל אז תפסיקי להרחיק את עצמך ממני!״ הוא אמר עצבני ולא ידעתי מה עוד לעשות חוץ מלבכות.
הוא צפה בי בוכה ונאנח. ״את צודקת.. זה בגללי״ הוא אמר מניח את היד שלו על הברך שלי. ״אני מצטער״ הוא המשיך ורק הרגשתי את הדמעות זולגות לי על הלחי. ״אני אמצא לזה פיתרון... תפסיקי לארוז, לכי לישון״ הוא אמר ונישק לי את הראש, בקושי. בקושי דיברנו מאז המשפט, בטח שלא נגענו אחד בשנייה...

הוא קם ויצא מהחדר. הרגשתי כל כך חרא. כי נתתי לו להרגיש חרא... זה לא מה שהתכוונתי. פשוט פחדתי כל כך, וכבר לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על כריס יותר שיטפל במצב...