מאחורי המסיכה

פרק 2- אל:

ערמות של ארגזים, ריח אבק מופיע לקראתנו בפתיחת כל ארגז, שיעולים מלווים בכך. אני ואמא יושבים על הרצפה פותחים כל ארגז ושמים את הדברים במקומם, אוליבר לא כאן, הוא יצא לפגוש חברים חדשים שכרגיל רחש בצורה מהירה מהרגיל.
דירה חדשה, עיר חדשה ומקום חדש בו אף אחד אינו ידע על העבר. איני מוכן שמישהו יגלה על כך. זה יותר מידי חשוב לי. אנחנו יושבים שנינו במרכז הבית פורקים ארגזים, עבר יום מרגע הגיענו והבית נותר כמעט ללא ארגזים. הקירות הלבנים מכוסים בציורים שאמא ציירה, תחביבה הגדול של אמא גורם לכך שאי אפשר לראות את הקיר לבן. אולי בגלל זה אבא ואמא התגרשו? אנחנו ממשיכים בעבודתנו עד שצפצוף מהתנור קוטע אותנו וקורא לנו לארוחת הצהריים. אנחנו מתיישבים על יד שולחן העץ הישן, יושבים על כיסאות עץ ישנים אף יותר ואוכלים.
"אל, אולי תצא להכיר ילדים בגילך? שמעתי שיש לא מעט ברחוב שאנו גרים בו" אמא מפצירה בי, היא רוצה שאני אחזור להיות הילד המקובל שהייתי עד מה שקרה.

אני מסכים ולאחר ארוחת הצהריים אני יוצא להסתובב בשכונה. אני עובר על פני הבתים, לא יודע לאיזה בית להיכנס. בסוף אני רואה קבוצת נערים, בערך בגילי, אני ניגש אליהם. הם מביטים בי בעיון. ידיי בתוך כיסיי.
"היי!" אני אומר. הם שותקים בוחנים את כל רמ"ח איבריי.
"היי!" אומרת בחורה אחת, היא קמה ממקומה שהיה על סלע וניגשה אליי. היא מניחה את זרועה על כתפי הימנית. "אתה מהדיירים החדשים שעברו לגור בסוף הרחוב, נכון?" שואלת. אני מהנהן לחיוב.
"אם כך, נחמד לפגוש אותך!" אומר אחד הבחורים. שיער בלונדיני מתנופף מראשו, הוא לובש גופיה עבה ומעליה חולצה משובצת פתוחה. מכנסיו הם מכנסי ג'ינס, קרועים בברכיים, ונעליי אדידס תואמות את רגליו. ענף קטן בעל עלה בסופו תלוי לו בין שיניו. הוא מושיט את ידו ללחיצה ואני נענה להזמנה. "אתה הולך ללמוד איתנו בכיתה, י'א4" הוא אומר ואני מהנהן לחיוב, שידע ששמעתי את דבריו.
"מה השם שלך?" שואלת הבחורה שעדיין נשענת על כתפי הימנית.
"אל!" אני אומר קצרות.
"וואו, שם מיוחד. אני איימי, זה טים" היא אומרת קצרות מצביעה על הבחור הבלונדיני. "אלה דניאל וסם!" היא מצביעה עכשיו על הבחור והבחורה שנותרו לשבת על הסלעים.
"נעים להכיר אתכם!" אני אומר.
"מאיפה באת?" טים שואל, "אף פעם לא היה מישהו שהגיע באמצע השנה. מה הסיפור שלך, מוזר?!" הוא קרוב אליי כל כך שאני יכול לנשום את הבל פיו המצחין. עיניו בוהות בעיניי, קרות כקרח. שתיקה מתוחה עוברת בנו עד שקריאה נשמעת מהבית הסמוך, זוהי אימו שדורשת שיעלה למעלה לסדר את החדר והוא הולך.
"אני אאסוף אותך מחר ללימודים!" איימי אומרת היא קורצת לי, "תהיה מוכן בשבע, האוטובוס יוצא בדיוק בזמן!" היא אומרת והולכת לדרכה יחד עם שני חבריה האחרים. ואני חוזר בשביל ההליכה אל הבית, צועד רגוע.

'רק ששום דבר לא ישתבש כאן!'