אנחנו קופצים מחלון גדול שאל שבר לפני שנייה בדיוק, רוחב ואורך כארבע מטרים לכל כיוון. הכתף שלי צורבת מהנפילה הגבוהה וצעקה נפלטת מפי. אני רוצה לעצור, להבין מאיפה האקדח הזה צץ אבל אין זמן, המרדף ממשיך.
"אל!" אני צועקת לו. "תעצור, רק רגע אחד." אני אומרת אבל הוא רק מרים אותי ומניח את גופי על גבו, אני תופסת בו חזק. ידיי חובקות את צווארו ורגליי את מותניו.
"רק תזכרי מה ליאו אמר לך!" הוא צועק תוך כדי.
"מה? איך אתה יודע." אני אינני מבינה מה פשר האמירה הזאת.
"דיברת על זה תוך כדי שינה" אני מופתעת, "אבל זה לא משנה, מה שמשנה זה שהוא אמר לך לברוח, ללכת מפה כמה שיותר רחוק. הוא יימצא אותנו אבל אנחנו חייבים להתרחק מפה!" אל צועק, הוא מזיע, מצחו נוטף ואני מנגבת בעזרת חגורת הבד שקשורה לבגדיי את ראשו. אני יודעת שהוא צודק!
אנחנו נכנסים ליער הירוק, השמיים כמעט ולא נשקפים מעלינו בשל העצים הרבים, אנחנו משנים את צורתנו לזאב ענק, כך רגלינו יישאו אותנו מהר יותר מהמקום ההוא.
אנחנו רצים, נותנים לרגליים לשאת אותנו ולשם שינוי אני לא מרגישה כעס או רצון לחזור אני פשוט רוצה להמשיך לרוץ לצידו של אל, להגיע למקום לא ידוע ולחכות, פשוט לחכות לליאו שיבוא, בדיוק כמו שהבטיח.
רצים, קילומטרים על גביי קילומטרים בתוך היער.
רצים ויש לי משהו שונה בלב, משהו לא מוכר...
תקווה.
יש תקווה לעתיד טוב יותר. אני, אל, רק שנינו ביחד בשום מקום ואני מחייכת, מאושרת.
YOU ARE READING
מאחורי המסיכה
Werewolf-גמור- שני אנשים, נער ונערה. נפגשים בדרך לא צפויה. האהבה רוצה לשלוט אבל האם היא תצליח כשהסודות חבויים עמוק כל כך? אל- נער, עובר דירה בגלל מקרה שארע לו והיה חייב לברוח. מיסה- נערה, גרה עם אחיה הגדול בלבד. אשת זאב. שניהם נפגשים בדרך מוזרה, אבל כשאהבה...
