מאחורי המסיכה

פרק 25- מיסה:

אני יושבת על הספה הלבנה, מחכה לבואו של אל. השעה 5:55, אני מזיזה את רגלי בחוסר סבלנות. ליאו לא איתנו, הוא שוכב על המיטה בחדר, בקושי מתפקד. יש לו את הפצע בגב והוא רעב, לא אכל כבר שבועיים. אני רק התחלתי להיות רעבה...
*דפיקות*
אני קמה לפתוח, אל בדלת נושק לשפתיי, אני נעמדת על קצות האצבעות להגיע אליו קרוב יותר ואנחנו מרפים. אני מושיבה אותו על הספה.
"מאיפה אתה רוצה להתחיל?" שואלת.
"מההתחלה." אומר ללא חשיבה.
"אוקיי..." ואני מתחילה. "אמא שלי התחתנה עם בחור העונה לשם גיל, אחרי שנה נולד להם ילד בשם ליאו, שזהו אחי הגדול. יום אחד גיל הזה פשוט נעלם, הוא לא אמר שום דבר, החפצים שלו נשארו פה כך שחשבנו שהוא יחזור יום אחד אבל הוא לעולם לא הופיע שוב, לא ברשומות של המשטרה ולא בשום מקום, החקירה לגביי מיקומו נסגרה שנה אחרי... בזמן החקירה אמא שלי התחתנה שוב עם בחור בשם וויל, או בשמו המלא וויליאם. תוך שנה אני נולדתי... כך יש הפרשים של שנה וחצי ביני לבין ליאו, אני קפצתי גן...
"וויל, הבחור הזה... הוא מתנהג אל אמא מגעיל ואלינו, לאמא לא היה ממש מה לעשות בזמן הירי או ההצלפות. היא רוצה שאנחנו ניגש למשטרה כדי שהיא תוכל להתגרש ממנו, כי הוא אינו מסכים... אבל אנחנו לא מסכימים, אנחנו זה אני וליאו."
"למה לא?"
"כי אז ייקחו אותי ואת ליאו לבית יתומים, לא יתנו לאמא לגדל אותנו לבד. אני לא מוכנה ללכת למקום כזה, לא עכשיו, אחרי שהכרנו, אני ואתה." אני מנסה למצוא לו מספיק סיבות בלי לספר על היער ועל אנשי זאב שחייבים לגור קרוב לטרף.
הוא קרב אליי, מחבק אותי חזק, בשביל לעודד? אני מחבקת חזרה, שערו נכנס לי לפה ואני מסיטה אותו מעט ממני. אני מביטה על עורפו, פעם ראשונה שאני רואה אותו, הוא תמיד מכסה אותו בשיער...
אני קופצת לאחור בבהלה.
"מיסה? הכל טוב?" אל שואל. ואני איני מצליחה להסיט את מבטי מעורפו...