אני חוזר הביתה, חיוך מתנוסס על פניי. השעה אחת בלילה, כולם ישנים. אני נכנס לחדרי בשקט מחליף את בגדיי לבגדי שינה, אני צועד בשקט אל המטבח מוציא מהמקרר כוס מים צוננים.
"חזרת מאוחר!" קול נשמע מאחוריי ואני קופץ מבהלה.
"הבהלת אותי!" אני אומר לאוליבר. מתחת לעיניו ניבטות שקיות שינה שחורות. "לך לישון." אני אומר.
"לא מסוגל!" אני שמח ששינינו נושא. "יש לי סיוטים, הזאבים הנוראים הללו הופיעו, ו... כולם היו כאלה, אתה, אמא והכי נוראי זה שאבא היה שם, בתור זאב ענקי ושבגלל זה הוא עזב אותנו." הוא אומר טומן את ראשו בין שתי ידיו. אני מחבק אותו חזק רוצה לומר לו 'אל תדאג, אני אף פעם לא אפגע בך, אף אחד מאיתנו!' אבל אני איני מסוגל להביא את עצמי לומר דבר שכזה, מה אם זה יקרה לי שוב ואני לא אשלוט בעצמי? ואני אפגע בו, חזק כל כך! כמו שפגעתי בה. אני מרגיש דמעות צורבות את עיניי. אני ממצמץ חזק דוחף אותם ממני. 'לא פה, לא ליד אוליבר! אני צועק לעצמי בראש.
"אני הולך לישון, תנסה להירדם!" אני אומר לו, מרפה מהחיבוק, הולך לחדרי אני סוגר את דלת החדר אחרי, טומן את ראשי בכר, מרטיב אותו. קשה להעמיד פנים שהכל בסדר כשהכל פשוט גרוע. אני לא יכול להיות עם מיסה, היא יפה, מצחיקה וכיף לי איתה. אבל הכל עדיין כל כך טרי. אני עדיין אוהב את... אני לא מסוגל להביא את עצמי לומר את שמה.
וכך אני נרדם, ראשי טמון בתוך הכר הרטוב, מנסה לומר את שמה ללא הצלחה, כי הכל כל כך טרי וכואב.
YOU ARE READING
מאחורי המסיכה
Werewolf-גמור- שני אנשים, נער ונערה. נפגשים בדרך לא צפויה. האהבה רוצה לשלוט אבל האם היא תצליח כשהסודות חבויים עמוק כל כך? אל- נער, עובר דירה בגלל מקרה שארע לו והיה חייב לברוח. מיסה- נערה, גרה עם אחיה הגדול בלבד. אשת זאב. שניהם נפגשים בדרך מוזרה, אבל כשאהבה...
