אני מתעורר בתנוחת שכיבה, שמיכת פוך עבה מכסה אותי, שתי שמיכות נוספות מעל הפוך ואני מכווץ את גופי בכדי להתחמם יותר.אני מרגיש את הבד המכוספס של הספה על עור לחיי. אני בבית! פניי פונות אל גב הספה."היי!" קול קורא מאחורי. קול מוכר, אמא. אני רוצה להסתובב אליה אבל כל שריר בגופי כואב ואיני רוצה לזוז. "איך אתה מרגיש?" שואלת, מחכה לשמוע תגובה."כואב לי כל שריר נע בגופי!" אני אומר ונשמעת אנחת הקלה מצידה.אני מרגיש יד מונחת על כתפי, מלטפת את עורי, אני לבוש גופיה שחורה ומכנס חום קצר. "היי מאמי!" קול יפה מתנגן באוזניי, קול שאני כל כך אוהב אבל אני כל כך מפחד מלתקשר עימו אחרי אמש. אני לא מגיב לקולה. "אתה כועס עליי?" שואלת.
"לא, ברור שלא!" אני אומר. "פשוט המום."
"זה הגיוני... איך אתה מרגיש?" פונה לשאול אותי.
"למה כולכם שואלים אותי שאלה זאת?" אני מסתקרן.
"היית חסר הכרה... במשך שלושה ימים!" קולה של אמא חוזר. אני מלא הפתעה, שלושה ימים?
אני מנסה להסתובב אבל רק אנחת כאב נפלטת מפי, שתי הבחורות ניגשות לעזרתי. אני מרגיש כל כך כאוב אבל כל כך חיי, כאילו אני יכול להרים את רגליי ולרוץ למרחקים. אמא קמה להגיש לי כוס מים.
"מה קרה לי?" אני שואל, פונה אל מיסה.
"אתה היית כל כך מבוהל או... אני לא יודעת מה היה שם. אתה פשוט קמת וברחת משם, חשבתי שאתה רוצה להתבודד אז נתתי לך לעשות כרצונך אבל אתה לא חזרת. מצאו אותך רק לאחר יממה אחת שלמה ואז כבר היה מאוחר מדיי, הגוף שלך קפא בשל רוחות היום וגשם הליל." מיסה מסכמת.
"את יכולה להתקרב?" אני שואל. היא מהנהנת, מתקרבת קרוב כל כך. אני מנסה בכל יכולותיי ללפף את ידיי סביב גופה, אני מנסה לספוג את חום גופה והיא מחבקת חזק יותר, מבינה את רצוני. היא מרפה בסופו של דבר, נושקת לבסוף על שפתיי, אפילו שפתיה חמות, ועוזרות לי. "את יכולה להביא לי סוודר או משהו?" אני שואל והיא ניגשת לחדרי להביא את בקשתי,
'אולי היא תוכל להסביר לי מספר דברים על אנשי זאב?!' אני חושב ובמחשבה זאת שוקע בשינה עמוקה.
YOU ARE READING
מאחורי המסיכה
Werewolf-גמור- שני אנשים, נער ונערה. נפגשים בדרך לא צפויה. האהבה רוצה לשלוט אבל האם היא תצליח כשהסודות חבויים עמוק כל כך? אל- נער, עובר דירה בגלל מקרה שארע לו והיה חייב לברוח. מיסה- נערה, גרה עם אחיה הגדול בלבד. אשת זאב. שניהם נפגשים בדרך מוזרה, אבל כשאהבה...
