מאחורי המסיכה

פרק 18- אל:

כולם בורחים.
אני רץ, בראש הטור.
כולם רודפים אחרי, אבא, אמא, אוליבר והציידים! כולם עם לפיד בידיהם, הציידים מחזיקים ביד אחת לפיד ובידיהם השניה אוחזים ברובה או סכין חדה.
אני מתנשף, עברתי לפחות שלושה קילומטרים, לא מצליח לאבד אותם. אני מגיע אל סוף היער, דחוק לפינה, הם מקיפים אותי מכל עבר. דמי נוזל ממני, נוחת על אדמה לחה, היא לחה מהגשם. אנחנו רטובים עד שד עצמותינו, כולם.

כל פרוותי מכוסה בדם רטוב. אני מתנשם ומתנשף, ריר זאבי נוטף מצד פי.

הם צועקים, עליי. הם מפחדים ממני, לא יותר מאיך שאני מפחד מעצמי.

פתאום, הפחד הפך לעבר.
היא עומדת מולי, או יותר נכון מול הזאב הרעב. אומרת לי שהכל בסדר, שאני לא אפגע בה לעולם, כמו שהבטחתי. ואני נסוג לאחור, נתקל בקיר האבנים מאחורי. היא ממשיכה להתקרב, נוגעת באפי, אני מריח אותה, הדם שלה, ריח של טרף. אני כל כך רוצה לטרוף, לתת לדם שלה להשתלב עם דמי, אבל אני לא מסוגל.

לי-יו, עומדת מולי, מישירה מבט.

אני מביט סביבנו כולם נעלמו. אנחנו לבדנו, במעמקי הלילה. כבר לא ליד קיר אבנים, אלא לבד, בקרחת יער. לי-יו נופלת, היד שלה מדממת. "מה עשית? הבטחת! הבטחת שלא תפגע בי!'' היא צועקת בכאב, דמעות עולות בעיניה, רגלה גם מלאה דם עכשיו.

ואז, אני רץ, כמה שיותר רחוק מהמאורע. משאיר אותה שם, מדממת.

אני צורח, מתעורר בבהלה. אמא ואוליבר יושבים לידי, מביטים בי בדאגה. אמא מניחה לי קרח על הראש מחכה שאומר משהו. "אל, אתה בסדר?" היא שואלת לבסוף. הכל בפנים צורח שלא! אבל אני משקר לה ואומר שכן, שסתם חלום רע. אני מנסה לעצום את עיניי, לחזור לישון, אבל אני לא יכול, לא מסוגל.
אני השארתי אות לי-יו שם, לבד, במקום להישאר לעזור לה.
לי-יו.
שמה מעלה בי כאב. מצאו אותה רק אחרי שלושה ימים, מדממת בקרחת יער... מאז לא אני ולא היא יצרנו קשר אחד עם השני. זאת הייתה הפרידה הכי כואבת שיכלה להיות, שבועות אחרי זה לא יצאתי מהבית, היו לי סיוטים רבים... עד שעברנו דירה.