מאחורי המסיכה

פרק 32- אל:

*דפיקות*
זה אני דופק. אני מחכה לתשובה, מיסה לא הגיע לבית הספר זה מספר ימים, דאגה התחילה להגיע לליבי, גרמה לי לדפוק על דלת ביתה. אין תשובה, אני מנסה לדפוק שוב והדלת נפתחת מיסה שם.
"היי אל! מה אתה עושה פה?" היא שואלת. קולה מהיר וחד, קרה משהו...
"מה קרה?"
"אני כל כך שקופה?" אני מהנהן. היא מזמינה אותי להיכנס. יש שם לפחות עשרה אנשים אם לא יותר, חלק עומדים חלק יושבים. הספה מלאה אנשים, על הכיסאות, עומדים, על אדן החלון היה אדם אחד... 
ליאו ניגש אל מיסה. "מה הוא עושה פה?" שואל בכעס.
"לא יודעת אבל בכל זאת הוא חבר שלי והוא חלק מהשבט, הוא אמור להיות איתנו!" היא.
"מישהו פה רוצה להסביר לי מה קורה פה?" אני שואל.
"כנס!" מיסה אומרת, אנחנו נכנסים והיא מובילה אותי בין כל האנשים, אנחנו עוברים את הסלון, עוברים על יד הספה הלבנה שנוכחת במרכז הסלון, הרצפות האפורות נקיות כמו תמיד, אפשר לראות את ההשתקפות דרכם. אנחנו עוברים אל תוך מסדרון שמתחיל בין הסלון למטבח. אנחנו עוברים במסדרון הצר, נכנסים בדלת האחרונה. מעבר לדלת עץ שחורה חדר נגלה לפניי, צבוע כולו בצבעי אפרסק. מיטה גדולה, זוגית אני חושב. על יד המיטה מונחת שידה קטנה, צבע אפרסק, תואם את הקיר מאחור. מנורת לילה קטנה על השידה. ארון בגדים מצידה השני של המיטה. חדר יפה, של ילדה עשירה.
"מה קורה פה?" אני מחזיר את דעתי אל מקומה.
"שב!" היא פוקדת עליי. אני מתיישב על המיטה והיא מתחילה לספר. "אנחנו, אנשי זאב. לאחרונה מסעות הצייד שלנו הופסקו. אח שלך, אוליבר, היינו בדרכנו לטרוף אותו כשציידים הגיעו. הם הצילו אותו, אם אפשר לומר כך. אבל הם הרסו אותנו, את האנשי זאב. הציבו ציידים ביער, זה עצר את מסעות הצייד, חלקנו בקושי שורדים בגלל זה.
"אדווין, הוא לא עמד בזה, זה היה חזק ממנו. הוא הפך לאיש זאב וצד. הציידים רדפו אחריו והוא ברח לכביש, הם ירו בו והוא התרסק בכביש ראשי." היא מספרת.
"זה היה צרוף מקרים שאת באת להיות איתי רק אחרי שסיפרתי לך על אוליבר?" אני שואל, מסתקרן.
"אתה היית משימה שקיבלתי." היא. "אבל זה לא משנה, אתה מבין כמה השבט שלנו בסכנה? הם תפסו אותו וחוקרים את גופו הזאבי." שאר מילותיה נכנסות ויוצאות ממני בעת ובעונה אחת. 
"אז זה מה שאני בשבילך? משימה?" אני שואל, המום.
"מה? לא! מה פתאום. הרגשות שלי אליך היו אמתיים."
"ויפה אמרת... היו!" אני קם, יוצא מהבית,
בורח ממנה.