מאחורי המסיכה

פרק 30- אל:

הפעם, אני הולך לספר את הסיפור חיים שלי. אני רועד מפחד, לא רוצה שהדבר הזה יקרה. אני מנסה לגרום למיסה לרדת מזה אבל היא עקשנית כמו פרד. זהו סוף היום, השיעור האחרון... הקור מכה בנו בכל הכוח ולציפוי המזגן הפסיק לעבוד. אני יושב על הכיסא בכיתה,
*צלצול*
נשמע בכל רחבי בית הספר. אני מנסה לקום וללכת אחרי גל התלמידים הנוהר אל בחוץ אבל הקור השפיע שוב פעם על הרגליים שלי יותר מדיי ואני אינני מצליח לזוז מהכיסא. כולם יוצאים ואני נשאר לבד. מנסה להכריח את רגליי לזוז אבל ללא הצלחה. מיסה נכנסת בדלת.
"למה אתה עוד פה? קבענו בשער!" היא אומרת.
"הקור השפיע על הרגליים שלי!" אניא אומר, היא ניגשת לעזור לי, 'להפשיר את הרגליים.' אחרי מספר דקות אני מצליח שוב ללכת ומודה לה מקרב ליבי אני בא ללכת כשהיא עוצרת אותי ומכריחה אותי לבוא איתה, אני מנסה לומר לה שוב שזה באמת סתם ואנחנו לא חייבים לקיים את השיחה הזאת אבל היא אומרת שאני חייב להפסיק להימנע מזה וגוררת אותי אל הלימוזינה.

אנחנו נכנסים במפתן ביתה כשגל של חום מבפנים מציף אותנו. ליאו קורא לנו לשלום ואנחנו מתיישבים על הספה.
"תתחיל!" היא אומרת.
אני חושב מעט ואז מתחיל את רצף הסיפור: "לי-יו, זהו שמה של האקסית שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך..." אני מחליט להתחיל בזה. "לי-יו ואני היינו ביחד במשך שנתיים וחצי. לפני שנה אני גיליתי את יכולותיי להפוך לזאב בגובה אדם. הייתי המום ולא יכולתי לשמור דבר גדול שכזה בסוד, הייתי חייב לספר לה. כשאמרתי לה שאני אינני שולט בזה היא אמרה שתהיה לצידי ותעזור לי לשלוט בכוחותיי המסתוריים, הבטחתי לה שאני בחיים לא אתן למישהו לפגוע בה, שאני זה שיעזור לה כשהיא תצטרך עזרה ובגלל זה איני מוכן לסכן אותה בדבר שכזה. היא התעקשה.
"היא אמרה שנהיה ביחד, בליל ירח מלא כי היא קראה במקום כלשהו שאז אנשי זאב משנים את צורתם. אני לא שלטתי בזה... לא שעכשיו אני כן, אבל יותר מאז. אנחנו חיכינו לליל ירח מלא, באותו לילה אנחנו ישבנו ביער, חיכינו שמשהו ייקרה וזה אכן קרה. בחצות הליל בדיוק, אני הרגשתי את השינוי חל בי. צעקתי שעליה להתרחק, שאני לא אשלוט בעצמי אז שתברח, אבל היא איננה זעה ממקומה. אני הפכתי לזאב שחור וגדול, נהמתי עליה בכדי שתפחד ותברח אבל היא רק עמדה שם והביטה בי." אני לוקח נשימה עמוקה וממשיך. "היא התקרבה, עם כל צעד שלה לכיווני עשיתי צעד שלי אחורנית, בסופו של דבר נתקלתי בקיר לבנים, לא היה לי לאן לברוח. הרחתי את הדם שלה וכל כך רציתי לטעום אבל זכרתי שזאת היא ושאני לא רוצה לפגוע בה. בסופו של דבר בשעה 12:30 אני איבדתי שליטה. הרגשתי כאילו משהו אחר שולט בגופי. אני נשכתי אותה... פעמיים, ביד וברגל. היא נשכבה על הרצפה, בוכה מהכאב, מדממת. היא צעקה שאני הבטחתי ובצעקה זאת הבריחה אותי. אני רצתי הכי מהר שיכולתי, שרגליי נשאו אותי. מצאו אותה רק אחרי מספר ימים, היא שרדה במזל. מאז לא יצרנו קשר." אני גומר את דבריי מרגיש את הגעגוע והכאב עולים בי בחזרה. אני לא יכול להתפרק מול מיסה, לא מולה! היא מחבקת אותי חזק. אני טומן את ראשי בתוך כתפה. נותן לכאב להישאר שם, הוא חשוב מדיי עבורי, כואב, אבל בלעדיו...
אני לא יודע מה אעשה!

היי כולם! סליחה, הפעם יצא פרק יותר ארוך מהרגיל... מקווה שאתם אוהבים💕💕😍😍
ושוב פעם מזכירה, בבקשה תגיבו לי איך אתם חושבים שמתאים לקרוא לסיפור הזה... בבקשה זה ממש יעזור לי!