מאחורי המסיכה

פרק 26- אל:

"מיסה הכל טוב?" אני שואל, היא מביטה בי, מפוחדת. "את מתחילה להפחיד אותי..." אני מנסה להבין.
"העורף שלך!" היא מצביע, נרגעת מעט, עדיין המומה. 'אוי לא... איך אני מסביר את זה?' אני חושב מעט, לא יודע מה לומר או איך להגיב. "אתה... איש זאב?" היא שואלת
"אתה איש זאב!" היא אומרת שוב לאחר מספר דקות, הפעם בטוחה בזה.
"את מפחדת ממני?" אני שואל, רוצה לדעת.
"לא... כמה זמן?"
"חצי שנה, איך את יודעת מה הנשיכה הזאת אומרת?"
"אני..." היא לוקחת את השיער שלה, מזיזה אותו לצידו. נשיכה, זהה לשלי נגלית על עורפה.
"את, גם?" שואל. היא מהנהנת לחיוב, "כמה זמן?"
"כל החיים שלי בערך. איך גילית את זה?"
"הפכתי לזאב ענקי בלי לשלוט בזה" אני אומר, מרגיש שאני אומר יותר מדי. אני יושב, טומן את ראשי בין שתי כפות ידיי. היא מתיישבת על ידי, חובקת את זרועותיה סביבי. "לא!" אני צועק.
"מה?"
"זה לא עובד ככה! אני לא יכול לומר לך דבר כזה ושנעבור על זה בסדר היום שלנו!" אני אומר, על סף הצעקה. ליאו מופיע מחוץ לחדרו.
"הכל בסדר כאן?" שואל.
מיסה שותקת. "אתה רוצה לומר לו?" שואלת לבסוף, פונה אליי.
"הוא גם כזה?" אני כועס. אני יוצא ממפתן הבית, הולך הביתה אני רץ, מהר ככל שרגליי נושאות אותי. אני מרגיש כמרחף, לא רוצה לגעת בקרקע. אני לא הולך הביתה, לא לשום מקום מוכר. אני רץ לכיוון היער, ברגע שאני מגיע מספיק עמוק, מרכז היער, מרחק של מספר קילומטרים מהרחובות.
אני נשכב על האדמה הקרה, נותן לאדמה להתלפף סביב גופי. אני מכוסה אדמה, רוצה לצרוח, אני שונא את היותי כזה! זוהי הסיבה שעברנו דירה, שלי-יו נפרדה ממני, שכל החיים שלי נהרסו.
"אהה!!" אני צורח, לא זז משם במשך זמן רב.