אני נכנסת לבית, מאוכזבת, הוא הפוך על טילו. אני המומה. אני תרה בעיניי אחר ליאו, הוא איננו. אני מחפשת שוב ושוב, הופכת את כל הדברים בבית. "ליאו, דיי לעבוד עליי!" אני צועקת, אין קול ואין עונה. בהלה מתחילה להתחולל בי. אני נשברת לבסוף, מתיישבת על הספה הלבנה, מכריחה את עצמי להאמין שהוא בסדר והוא ילד גדול שיכול להסתדר לבד. אני איני מצליחה להירדם באותו הליל. אני יושבת ארבע שעות על הספה בוהה בחלון הגדול שמולי, הוא מכוסה וילונות לבנים גדולים אבל איני מתירה את מבטי מהם.
השעה חמש בבוקר כשאני שומעת את רעש הידית יורדת. ליאו עומד שם, הוא רטוב כולו. " אמרו לנו לא לעשות את זה!" אני אומרת לו, יודעת כבר שהוא יצא לצוד, מהדם שזולג במורד פיו, דם יבש.
"אני לא הלכתי לצוד!" הוא מנסה לשקר אבל אני רואה אותו משחק באצבעותיו של היד הימנית והדם עדיין יבש שם.
"חבל שלא לימדו אותך לאכול נקי!" אני אומרת לו בכעס, קמה לחדרי.
"נו מיסה, בבקשה! לא עמדתי בזה." הוא אומר, רודף אחרי אל תוך חדרי.
"כן? עברו יומיים מאז שלא אכלת. היית חייב לעשות את זה?"
"מצטער, לא שלטתי בעצמי."
"אתה מבין כמה זה היה מסוכן? אתה יכול להבין כמה סיכנת אותנו? אבל עזוב אותנו, אותך? אתה מבין שאם היו תופסים אותך ציידים זה היה הסוף שלך?!" אני אומרת, הדמעות עולות בעיניי. אני נכנסת לחדרי, טורקת אחרי את הדלת.
סוף השבוע, אני איני יוצאת מהבית, רק מחכה שם, בחדרי, לא אוכלת או שותה. כל כך כועסת בפנים. אני יושבת בפינת החדר מכונסת בתוך עצמי, חובקת את זרועותיי סביב רגליי.
*צלצול*
ואני עונה.
YOU ARE READING
מאחורי המסיכה
Werewolf-גמור- שני אנשים, נער ונערה. נפגשים בדרך לא צפויה. האהבה רוצה לשלוט אבל האם היא תצליח כשהסודות חבויים עמוק כל כך? אל- נער, עובר דירה בגלל מקרה שארע לו והיה חייב לברוח. מיסה- נערה, גרה עם אחיה הגדול בלבד. אשת זאב. שניהם נפגשים בדרך מוזרה, אבל כשאהבה...
