מאחורי המסיכה

פרק 37- מיסה:

"איך היה לכם?" ליאו שואל כשאנחנו נכנסים הביתה, עייפים מציד ארוך. אנחנו מתיישבים על הספה מותשים. אל מחייך, הוא אהב את זה, מאוד אהב את זה.
"לי סבבה." אני אומרת בקצרה, יודעת שהוא לא התכוון לשאול אותי.
"איך לך?" ליאו פונה לאל.
"חוויה, זה כאילו... לא רציתי בזה אבל ברגע שפי נגע בדם החם רציתי רק עוד ועוד. זה בסדר לרצות ככה?"
"כן... זה נורמלי. תאמין או לא גם אנחנו מרגישים כך בכל ציד!" ליאו אומר.
"איך שולטים בזה?" הוא שואל.
"לומדים..." ליאו, "בואו!" הוא מסמן לנו לקום, אנחנו הולכים אחריו, צועדים אל תוך המסדרון, הוא פותח את דלת חדרו, דלת עץ שחורה, כמו דלתי שלי. חדר בגווני אפור, לבן ומעט שחור. החדר כמעט וזהה לחדרי חוץ מהצבעים ומהפוסטרים בעלי תמונות זאבים שתלויים בכל מקום. אבל הוא לא מכוון על החדר ומראהו, הוא מצביע על המיטה, המיטה הזוגית הגדולה, שוכבת שם אותה ילדה קטנה, זוהי שאחיה או מי שהיה איתה הפך לטרפנו היום. היא ישנה שנה עמוקה, מכוסה בשמיכה שגדולה אפילו יותר מגופה הקטן והצנום.
"מה היא עושה פה?" אני שואלת המומה.
"תכירי את אחותנו הקטנה!" ליאו אומר, חיוך מודבק לפרצופו.
"מה אחותנו? איך זה לעזאזל קרה?" אני שואלת, צועקת בלחש בכדי לא להעיר.
ליאו סוגר את הדלת של החדר ואז אומר: "ריוקו שאל אם אנחנו כולים לקחת את חסותנו עליה והסכמתי, תראי אותה, איך את לא רוצה אותה?" הוא שואל. אני נכנסת, הילדה שוכבת שם, רק ראשה מציץ מתחת לשמיכה. אני מסיטה את שערה מפרצופה, פרצוף יפה וחלק, ילדה בסביבות גיל חמש או ארבע. שערה זהוב כמו השמש, עורה בהיר מעורו שלי ושל ליאו. היא יפיפייה.
"נוכל להשאיר אותה פה!" אני אומרת. ואנחנו מחייכים.
לשם שינוי הכל בסדר.