מאחורי המסיכה

פרק 15- מיסה:

אני מתעוררת מניעור קל בכתפי. אל שם, מביט בתוך עיניי, עיניו האפורות כל כך יפות, אני מתפעלת ממנו בפעם המי יודע כמה. "בוקר טוב," הוא לוחש. אני מתיישבת מביטה סביבי. אני עדיין בביתו.
"מה אני עושה פה?" אני שואלת, לא מבינה.
"בילינו אתמול, יצאנו לקניון, למסעדה ואז כשחזרנו ראינו סרטים ונרדמנו ביחד." הוא מקצר ואני נזכרת.
"אני לא מאמינה, בטח ליאו מתהפך מדאגה." אני אומרת ובלב מוסיפה שמגיע לו.
"יום ראשון, יש לימודים, אנחנו נאחר." הוא אומר, אני מביטה אל השעון שתלוי מעל הטלוויזיה. השעה כרגע היא 6:45, האוטובוס שבו הוא נוסע מגיע בשעה שבע בדיוק.
"אנחנו לא, תתארגן ונצא אליי, אני אתארגן ויסיעו אותנו." אני אומרת לו, הוא מהנהן לחיוב והוא יוצא מהחדר בריצה. הוא מתקלח זמן קצר, מתלבש, מתארגן ואנחנו יוצאים לכיוון ביתי. אנחנו עוברים שלושה רחובות מגיעים אל ביתי. השעה 7:05 אנחנו נצליח להגיע בזמן. אני נכנסת לבית והוא נכנס אחריי. ליאו עומד שם, עיניו אדומות, הוא בכה. הוא לעולם לא בוכה. אני מורה על אל ללכת לחדרי ולחכות שם.
"איפה היית?" הוא שואל רק כאשר רואה שאל נכנס לחדרי וסגר אחריו את הדלת.
"אצל אל."
"למה לא הודעת לי שנשארת לישון שם?"
"למה לא הודעת לי כשהלכת לצוד?" אני קוטלת אותו.
"אני לא שלטתי בעצמי והלילה קשרתי את עצמי כדי שלא אוכל לצוד,"
"אני לא נרדמתי אצלו בכוונה, ישבנו על הספה לראות סרטים ונרדמנו בטעות." אני אומרת, הוא נושם עמוק, נושך את שפתו התחתונה. אני רואה את הדמעות מתחילות לעלות בעיניו ואני ניגשת אליו, חובקת את זרועותיי סביבו, חזק. הוא חובק אותי חזרה. "עכשיו אתה מבין איך אני הרגשתי כשהלכת לצוד?" אני שואלת הוא מהנהן לחיוב.
"אני מבטיח להיזהר יותר." הוא אומר. אני רצה למקלחת גומרת להתארגן לבית הספר, השעה 7:50. יש לנו עשר דקות להגיע, הלימוזינה מחכה מחוץ לבית, אנחנו נכנסים והיא נוסעת. ליאו איתנו ברכב, הוא צריך לגמור יב, אז נכון שהוא מבריז ברוב מן הימים, אבל אין מישהו שימנע ממנו לעשות זאת.
ואנחנו מגיעים בדקה לפני שמונה, הגענו בזמן, נשימת הקלה.