מאחורי המסיכה

פרק 46- אל:

אני רץ, הגוף הזאבי שלי ברשותי כרגע. אני ביער, רץ ללא חשיבה, לא רוצה להביט לאחור, לא רוצה כלום. אני אוהב את לי-יו וזהו.
למה זה כל כך קשה?
אני מגיע אל ריוקו. משנה את גופי בחזרה. אני פותח את הדלת.
"אל?" הוא שואל מופתע.
"היי..."
"מה אתה עושה פה?"
"נתתי לרגליי להוביל אותי והגעתי הנה!"
"קרה משהו?"
"ענייני אהבה, תעזוב." אני אומר. אני מתיישב על ידו, על הספה הקרועה.
"אוקיי, דבר ראשון, אל תעז לשנות את גופך ככה. זה מסוכן מדיי, הציידים מסתובבים פה הרבה גם ככה. דבר שני, אני באמת לא יכול להועיל לך בענייני אהבה." ריוקו אומר.
"כן אני יודע..."
"תשאל את עצמך דבר אחד, את מי אתה אוהב יותר?"
"זאת הבעיה, אני לא יודע!" אני אומר בתסכול.
"תחשוב..." הוא אומר. "ועכשיו לך! אני צריך לעשות פה כמה דברים!" הוא מוציא אותי משם ואני הולך ביער, אין גשם, אני הולך, רגוע מתמיד. ציידים מופיעים מולי. אחד מהם ניגש אליי מביט בי, בוחן כל חלק בגופי.
"הכל טוב?" אני שואל.
"מה אתה עושה בחלק עמוק כל כך של היער?" שואל הצייד בהסתקרנות.
"סתם, לא חשבתי שאגיע עמוק כל כך... למה? אסור?"
"אסור! היער בהסגר עד שנגלה מי הם אותם הזאבים, מומלץ להסתובב פה רק עם צייד על ידך!" הוא אומר לי, אומר משהו לציידים האחרים והולך איתי. אנחנו הולכים בשקט. "אתה יודע משהו על הזאבים הללו?" הוא שואל, חושד.
"מה אני יכול לדעת עליהם."
"אולי שהחברה שלך לשעבר כזאת?" אני המום מביט עמוק אל תוך עיניו. אני נושם בהקלה כשמבין שהוא לא אמר כלום וזה סתם היה פרי דמיוני. זה נכון, מיסה יודעת איך לעזור לי, לי-יו לא! אבל זאת לא אשמתה של לי-יו שהיא לא כזאת. היא לא בחרה זאת.
הצייד שעל ידי מקבל שיחת טלפון, "אני מבין... כן, כן. אני בדרך!" הוא מדבר לנייד. "אני צריך ללכת!" הוא אומר,
"לאן?" אני שואל, מתעניין אני הפעם.
"קיבלנו דיווח ממישהי על מישהי שאחראית על מתקפות הזאבים לאחרונה."
"ממי הדיווח?" אני מעוניין.
"מישהי בשם לי-יו... אני חושב ככה קוראים לה."
"על מי היא דיווחה?"
"בחור אחת... בשם מיסה אני חושב." אני המום, הגענו לסוף היער והוא רץ משם. משאיר אותי שם, נטוע במקומי.