פרק 47- מיסה:

66 8 1
                                    

שוטרים מקיפים אותנו, הם כובלים את ידיי ואת ידיו של ליאו, אותי אני לא יודעת למה ואת ליאו כבלו מכיוון שדרש לדעת מדוע העצירה המפתיעה הזאת והכה שוטר, השוטר הכה אותו בחזרה וכבל את ידיו... מתאים לליאו.
"אני רק רוצה שתאמרו לנו למה אתם עוצרים אותנו?!" אני מתחננת, דמעות נקוות בעיניי. מה קרה?
"קיבלנו הודעה ממקור חסוי שאת יודעת על דברים הקשורים למתקפות הזאבים!"
"מה? מה אני אוכל לדעת על זה?"
"את זה תאמרי לי בתחנת המשטרה" אומר השוטר ואנחנו מובלים לתוך ניידת המחכה מחוץ לבית, הוא מורה לנו להיזהר על הראש ואנחנו נוסעים בשקט. פנס מעטר את עינו הימנית של ליאו.
"אתה בסדר?" אני שואלת בלחישה, פונה אליו. הוא נראה מובס, עייף, כועס. בעיקר כועס.
"אני אהיה כשנצא מזה!" הוא אומר ואפשר לשמוע את הכעס מתנגן בקולו.

אני יושבת על יד שולחן חקירות, את ליאו שחררו לאחר שחילצו ממנו הבטחה שיתנהג בהתאם. אני שם לבדי, מחכה... שוטר נכנס, נראה חסר סבלנות.
"טוב תקשיבי, אני פשוט רוצה תשובות. מה קרה שם? איך את קשורה למאורעות הזאבים? פשוט תני לי כל מידע שאת יכולה!" הוא אומר, אוחז בידו משולש פיצה, נוגס בו ברעבתנות.
"אני לא יודעת כלום! אין לכם שום הוכחות לגביי אז שחררו אותי!" אני אומרת עצבנית.
"תקשיבי ילדה, הזאבים הללו אינם משחק ילדים. תני לי מידע!"
"אין לי! אין לי מידע לתת לך. אני לא יודעת כלום על הזאבים ואני מפחדת מהם בדיוק כמו שאתם מפחדים."
"אנחנו לא מפחדים!"
"אתם כן, אחרת זה לא היה מזיז לכם דבר מחיי היום-יום."
"אנחנו אמורים לשמור על הסדר ואם הזאבים הללו מפרים את הסדר אנחנו אחראים להחזיר אותו!" הוא אומר. אני שותקת, לא יודעת איך להגיב למאורע.
אני מתפללת בליבי שיאמינו לי, שזה ייגמר מהר ככל האפשר ובכי עולה בי אבל אני עוצרת מבעדו, אסור להישבר, לא כל עוד אני שבויה בידיהם.

מאחורי המסיכהWhere stories live. Discover now