אנחנו מגיעים אל בקתת עץ קטנה, לאחר ארבעה קילומטרים. אני יורדת מגבו של ליאו. הוא משנה את צורתו בחזרה לבן אדם, הוא מתרסק על הרצפה מזיע מכף רגל ועד ראש. דלת הכניסה לביתן נפתחת, בחורה יוצאת משם. היא ניגשת אל ליאו, עוזרת לו לעמוד והוא מתנשף. "אני צריך לפגוש את ריוקו!" הוא אומר בפשטות. היא מכניסה אותנו אל הבקתה, מושיבה אותנו על כיסאות עץ, חומים כמו הבקתה. ליאו נשען לאחור עדיין מנסה להסדיר את נשימתו.
גבר, סביבות גיל הארבעים לחייו, יוצא מחדר קטן, ניגש אלינו. "ליאו! מה הנך עושה פה?" הוא שואל. "אינכם יכולים לבוא לפה סתם ככה באמצע היום, בשעות האור, עלולים לתפוס אתכם!"
"תפסו אותנו, צדים!" ליאו אומר. הגבר עוצר מלדבר, המום. "בציד האחרון!"
"איך הנכם יודעים זאת?" הוא סקרן.
"ילד מבית הספר שלי, תקפנו את אח שלו. הגיעו הציידים הלילה והיינו חייבים לברוח! השארנו אותו שם והוא שרד!" אני אומרת. אנחנו שותקים, הוא חושב.
"מיסה," הוא פונה אליי. "תתקרבי לילד ההוא, כך תוכלי לפקח שאחיו איו פולט שום דבר."
"ברור!"
"ועד שהמצב יהיה בסדר כל מסעות הצייד מתבטלות!" הוא פוקד, נעמד.
"אינך יכול לעשות דבר שכזה! אנחנו צריכים לצוד. כל אנשי הזאב שכמונו אינם יוכלו להצליח לעבור את השבוע ללא מזון!" ליאו נעמד מכיסאו בכעס. הוא צודק.
"עשיתם טעות ותצטרכו לשלם עליה. עד סוף השבוע אין מסעות ציד, אחרי השבוע נראה מה יהיה המצב ורק אז נוכל להחליט האם נוכל להמשיך לצוד או לעצור." הוא אומר.
אנחנו מגיעים אל הבית בשעה שבע בערב, הבית שקט מתמיד. אני מתיישבת על אדן החלון בחדרי, מביטה אל האופק. ליאו הולך להתחרפן מזה. הוא צד כל יום, אם הוא לא יצוד הגוף שלו יקרוס. אני יודעת את זה. אני אוכל לשרוד מכיוון שאני רק חצי אשת זאב אני צריכה לצוד רק פעם בשבועיים וצדנו אתמול. אני אשרוד את הזמן הקרוב. ואתחיל במשימתי, התחל ממחר.
YOU ARE READING
מאחורי המסיכה
Werewolf-גמור- שני אנשים, נער ונערה. נפגשים בדרך לא צפויה. האהבה רוצה לשלוט אבל האם היא תצליח כשהסודות חבויים עמוק כל כך? אל- נער, עובר דירה בגלל מקרה שארע לו והיה חייב לברוח. מיסה- נערה, גרה עם אחיה הגדול בלבד. אשת זאב. שניהם נפגשים בדרך מוזרה, אבל כשאהבה...
