אני נכנס בדלת הבית, אוליבר שוכב על הספה, נראה ישן. אני מחייך לראות אותו שלם ובריא. אמא ניגשת אליו. מתיישבת על ברכיה, היא מניחה שקית קרח על מצחו. הוא מכווץ את גבותיו בכאב ונרגע לאחר רגע. "היי!" אני אומר להם. אמא מחייכת אליי. "איך הוא מרגיש?" אני שואל, מוריד את התיק מגבי. אני ניגש אליהם מתיישב על ידם. היא מסמנת לי עם אצבע על פיה להיות בשקט ואני מפסיק לשאול שאלות. אחרי כמה רגעים היא קמה וקוראת לי ללכת אחריה, היא נכנסת למטבח ואני איתה.
"היי מתוק שלי!" היא חובקת את זרועותיה סביבי. "הוא קיבל מכה בראש. דעתו השתבשה לגמרי. הוא בטוח שהזאבים שרדפו אחריו היו בגובה מעל מטר שבעים." היא נושמת עמוק, נראית מתוסכלת.
"אני מקווה שהוא יהיה בסדר..." היא לוחשת את דבריה לא רוצה להעיר אותו.
"אבל אני בסדר!" אוליבר מתיישב על הספה. הוא אוחז את ראשו בחוזקה. אנחת כאב נפלטת מפיו. אמא ניגשת אליו, מניחה את שקית הקרח עליו. אחרי מספר דקות היא הולכת לקניות, אומרת לי לשמור עליו. אני מתיישב על ידו, הוא פוקח את עיניו, מביט בי עמוק. "אתה תאמין לי אל?" הוא שואל ואני לא יודע מה לומר.
"כן!" אני אומר, הוא צריך את העזרה שלי ואני אהיה שם בשבילו.
"אל אני מבטיח לך, הם היו ענקים! בערך בגובה שלי. הם רדפו אחריי מצמידים אותי לקיר." הוא מדבר בכאב. "הריר שלהם נטף על פרצופי, יריות נשמעו ברקע ואז הם הפנו את מבטיהם וברחו. אני שכבתי שם, מדמם, באפיסת כוחות. לולא הציידים היו מגיעים כמה דקות אחרי לא הייתי שורד." הוא מדבר ואני מרגיש את האמת בדבריו. נתקלתי בזאבים כאלו. הם הסיבה שבגללה עברו דירה. אני ממשש את הנשיכה על עורפי נזכר.
פעם, אני הייתי, אני הייתי הזאב הענק ההוא. וההרגשות שנלוו לי עם זה. הרצון העז לדם, רצון אשר אף לא אחד יכול למנוע ממך לעשות זאת.
"אוקיי!" אני אומר. אני קם ממקומי נכנס לחדרי, אני נועל את הדלת אחריי. הם תקפו אותו, כמוני. כמו שאני תקפתי פעם.
YOU ARE READING
מאחורי המסיכה
Werewolf-גמור- שני אנשים, נער ונערה. נפגשים בדרך לא צפויה. האהבה רוצה לשלוט אבל האם היא תצליח כשהסודות חבויים עמוק כל כך? אל- נער, עובר דירה בגלל מקרה שארע לו והיה חייב לברוח. מיסה- נערה, גרה עם אחיה הגדול בלבד. אשת זאב. שניהם נפגשים בדרך מוזרה, אבל כשאהבה...
