אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

הערת הכותבת:

ערכתי את הפרק הראשון, ועכשיו יש שם את הפאנפיקים שנתנו לי השראה לפאנפיק שלי

הקישורים לא עובדים פה אז מי שירצה לדעת מה זה שיבקש כאן בתגובות

חוץ מזה, אני יעלה פרקים מתי שאני ארצה וכשיהיה לי זמן

עומדת להיות לי שנה עמוסה

חוץ מזה אני כנראה אכתוב את הרוב דרך הפלאפון אז סליחה אם יהיו לפעמים דברים מוזרים או לא מובנים או שניהם

הפרק:

למחרת ניקו התארגן בשיא המהירות לבית הספר, גורם בכך לגבה של אביו ג'יימס די אנג'ילו להתרומם יותר ויותר ולבטן של ניקו להתהפך שוב כשקלט את הגבה המורמת של אביו. הוא לא מתכוון להסביר את זה - זה פשוט לא מתקבל על הדעת - למה הוא ככה, אפילו לא לאביו, שהיה האדם שהכי אהב בעולם. בשנה שעברה, בעיקר אחרי שהכיר את פרסי, רוב מה שניקו עשה היה לא להגיע לבית הספר כל עוד הוא יכול. כשניקו סיים עכשיו להכין את התיק ואת עצמו ליום חדש ניקו חיסל במהירות קרונפלקס צהוב עם חלב ואליוט, אחיו הקטן שבדיוק עלה לכיתה ד,' בהה בו בתהייה ביחד עם אימם ג'סלין, רק שהיא הסתכלה על ניקו בדאגה הולכת וגוברת. לבסוף ג'יימס התיישב בראש השולחן עם ארוחת הבוקר שלו לפני העבודה (טוסטים מפוארים עם סלט וחמאה עם זיתים. ארוחה של מבוגרים.) ופרע לאליוט ולניקו את השיער הארוך שלהם באהבה, נישק על הלחי את ג'סלין אישתו, זאת צחקקה והסמיקה וארוחת הבוקר של היום השני בשנת הלימודים התחילה רשמית. 

ניקו סקר את משפחתו הטובה בעיניו החדות שירש מאימו ואז נאנח. הם חזרו עכשיו לטקס של ארוחות הבוקר שלפני בית הספר - בחופש הגדול כל אחד אכל מתי שהוא רצה. ניקו כמעט ביקש לחזור למיטה והתכונן לרגע גם להשפלה עצמית, אבל אז הוא נזכר בבלונדיני ובהבטחה שהוא הבטיח לו וחזר לאכול במהירות כזאת עד שנחנק מקרונפלקס צהוב בודד. תארו לכם את סיבת המוות הזאת כתובה על המצבה שלכם: כאן קבור ניקו די אנג'ילו, שחייו נקטפו בעודם באיבם מחתיכת קרונפלקס צהוב. השאיר מאחוריו משפחה וחברים. במקום תרומות שימו קערות עם קרונפלקס צהוב ליד הפרחים שלכם. תודה. המחשבה הזאת גרמה לניקו לצחקק באופן לא אופייני לו, אבל הוא היה נרגש. לצערו זה גם גרם לו להחנק יותר, ואביו טפח לו על גבו בשעשוע. אליוט הניד בראשו - איזה אח נחמד - והתחיל לאכול את הטוסט גבינה צהובה שלו בלי יותר מדי התלהבות. רק אחות אחת הייתה חסרה כאן, וניקו ידע כבר לא להזכיר את זה - זה גרם לכולם לבכות, והוא ממש לא רצה שזה יקרה בתחילת השנה. ביאנקה, האחות הכי גדולה, נהרגה ממחלה חשוכת מרפא כשניקו היה בן עשר.

שנתיים אחר כך הם אימצו את אליוט, שהיה עד אז בבית יתומים. הוריו כבר דיברו על לאמץ עוד מישהו, אבל בינתיים זה היה רק דיבורים. ניקו ידע שהם מנסים ככה לשכוח מביאנקה, אבל ניקו לא היה מסוגל לשכוח ורק כעס על הרופאים שלא אכפת להם מאדם אחד אלא רק אם זה כמה אנשים כדי לנסות להמציא תרופה. המחשבה על כל זאת שוב גרמה לו להפסיק לאכול ולבהות בחלב הגועש שלו. "אוקיי," אמא אמרה ובחנה אותו במבט חד שיש לאימהות בלבד. "קרה משהו, ניקולאי?" רק אימו קראה לו לפעמים בשם האמצעי שלו, כי הוא תמיד התעצבן מזה כנראה וענה לה אחר כך. אבל עכשיו זה היה סודי מידי, והוא רק המשיך לבהות בחלב שלו. "ניקו?" אליוט ניסה ונענה במבט החמוץ והמפורסם של ניקו בשכבה. אליוט גלגל עיניים וחזר לאכול. "בסדר," ג'יימס הכריז כשהבין שבנו לא מתכוון לדבר במאה הקרובה. "כדאי שתלך להסעה, ניקו. היא יוצאת עוד מעט, ונאמר לי שהנהג החדש שונא שמאחרים לו כי יש לו לוח זמנים צפוף." ניקו הנהן בהקלה, תלה את התיק שלו על הגב, חיבק את אבא ואת אמא, טפח לאליוט על הכתף ורץ להסעה בהתלהבות אחרי שמילא בקבוק מים קטן. הוא התיישב באוטובוס כשהגיע אליו, והרים מבט. מה שראה כמעט גרם ללב שלו לעצור. מולו היה וויל, אותו וויל שהוא היה אמור לעזור לו מהיום כדי להכיר את בית הספר. מעצירה הלב שלו התחיל לדהור בפראות. זה לא יכול להיות. הוא לא מוכן לזה. לא כל כך מוקדם בבוקר. (השעה בה ההסעה שלהם יצאה הייתה שבע וחצי, השנה, בכל אופן.) מה הילד הזה עושה כאן? 

וויל עלה לאוטובוס וחיפש מקום לשבת. הוא ראה את ניקו וחייך. "היי," וויל אמר בהקלה ברורה. "לא ציפיתי ש - כלומר, נעים מאוד. לא ממש הספקנו או יכולנו להכיר רשמית אתמול, עד כמה שידוע לי. אז אני וויל. נו, אתה כבר יודע את השם המלא שלי. אני יכול לשבת לידך? אני לא רוצה ליד מישהו אחר - כלומר, כי אני עדיין לא מכיר כאן אך אחד." וויל דיבר מהר מאוד כאילו פחד שניקו יקטע אותו באמצע. ניקו מצא את עצמו מחייך אליו שוב עכשיו. "בטח," הוא ניסה להראות נורמלי, עד כמה שהוא יכול להיות נורמלי בכל אופן, להגיד את זה כבדרך אגב. הוא הניח את התיק שלו מולו על הרגליים שלו וטפח אחר כך בידו השמאלית שלא תמכה בתיק בית הספר השחור החדש שלו על המקום שהתפנה עכשיו לידו. וויל נהיה ירקרק עכשיו, כנראה מהתרגשות יתר, אבל הנהן בתודה והתיישב ובהה בנהג, שחיכה לשעה שבע וחצי כדי שיוכל לצאת לדרך. "גם לי יש שם אמצעי," ניקו פלט. וויל הסתכל עליו בתהייה. הלב של ניקו הלם בעוצמה. "אה... כלומר, השם המלא שלי הוא ניקולס ניקולאי די אנג'ילו." הוא אמר, נבוך כולו. לפחות וויל חייך עכשיו וקצת מהצבע חזר לפניו. "מגניב! נדפקת עם שם ארוך יותר משלי." וויל צחק עכשיו וניקו הצטרף אליו. ואז הפסיק באחת. הוא לא צחק עם מישהו מאז שג'ייסון גרייס, החבר הכי טוב שלו, עבר כיתה בשכבה כי החברה החדשה שלו הייתה בכיתה אחרת. "אתה בסדר?" וויל הפסיק לצחוק ושאל את ניקו כשראה שהוא המום. ניקו מיהר לסגור את הפה. "כן," הוא אמר בקול צרוד. אבל הוא לא היה. בכלל לא. הנהג העלה בינתיים את כל התלמידים בעוד הם מדברים, סגר את דלת האוטובוס לתלמידים בלחיצה על כפתור והם התחילו לנסוע. 

הערת הכותבת:

תגובות? הארות? הערות? דיונים? וכו'? 

כוכבים ואני ממשיכה!