אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

הערת הכותבת:

בבקשה תתנו לי כוכבים, זה נותן מוטיבציה להמשיך, אני מרגישה שאני כותבת לעצמי וזה באמת לא כיף ככה, זה רק מייגע ומעצבן, אתם סך הכל צריכים לעשות קליק בעכבר וזה דבר שהכי ישמח אותי בעולם, בנוסף זה גם ייתן לי כוח להמשיך לעלות פרקים ולא להפסיק את הפאנפיק, זה כל כך קשה?

הפרק:

ניקו עזב את החרב שלו. "לא עניינכם" הוא מלמל, לצערו מרגיש את הדמעות חוזרות. או שהן מעולם לא הלכו. הוא הסתיר את ראשו בין ברכיו ורעד. "תאליה" ג'ייסון אמר לבסוף. "את יכולה להיכנס עם הציידות שלך למחנה? אנחנו תכף נבוא." תאליה הנהנה מבולבלת, אבל חיבקה את ג'ייסון והלכה. ג'ייסון התיישב ליד ניקו וכרך את ידיו בכתפיו בעדינות. ניקו הירשה לעצמו לבכות בחופשיות לידו עכשיו. "היי, מה יש?" ג'ייסון שאל בעדינות. גברת אולירי המשיכה לישון. "שום דבר." ניקו מלמל ומחה את עיניו. ג'ייסון הניד בראשו בחיבה. "על האחרים תצליח לעבוד, חביבי, אבל לא עליי." ניקו הסמיק. הוא סיפר לו את החלומות שלו מהלילה האחרון, את מה שוויל אמר וגם ריינה. 

"באמת תדברו," ג'ייסון אמר. "אחרת זה ימשיך ככה לנצח." ניקו הצטמרר. "אני - אני לא יכול." "אתה יכול" ג'ייסון התעקש. "או שאני יוזם את זה בעצמי." ניקו הניד בראשו במהירות וג'ייסון הנהן. "לך. תעשה את זה אחרי הצהריים." "היום?" ניקו השתנק. ג'ייסון הנהן. "סוף סוף" נשמע קול עייף אומר וניקו זיהה את וויל. הוא קפא. "היי וויל," ג'ייסון אמר. "מ'ניינים?" וויל וג'ייסון צחקו עכשיו משיבוש המילה. "האמת שזה מה שבאתי לשאול את החבר שלי." ניקו ניסה לזחול אחורה באימה שקטה, אבל ג'ייסון תפס אותו. "ניקו סתם מתאוורר. הוא בדיוק הלך לחזור למחנה." וויל הנהן ולא נראה חשדן. "יופי. כי אני -" וויל השתתק כשניקו קם ומחה את עיניו. "למה אתה איתי, וויל?" ניקו לחש. "אני לא מביא לך שום דבר. אני אפילו לא אוהב את עצמי. אני בכלל לא..." הקול של ניקו נשבר אבל הוא אילץ את עצמו להמשיך.  "אני..." הוא לא הצליח להמשיך. וויל חיבק אותו. "ניקו, זה בדיוק מה שאני אוהב אצלך. את הפחד, אבל אתה גם כל כך אמיץ בו זמנית-" "אני לא," ניקו מלמל לכתף שלו. "כל מה שעשיתי... אני...אני...ברחתי." 

"זה לא משנה לי" וויל אמר וניקו התרחק ממנו והסתכל עליו במבט שואל. וויל הרים גבה. "אתה חושב שאתה היחיד שנאבק בעצמו? שאתה היחיד שפוחד כאן? כי אתה לא. גם אני ממש מפחד ממה נעשה בחיים האמיתיים, ניקו. האמת שזה אפילו עושה לי סיוטים-" ג'ייסון גיחך. "וויל סולאס האמיץ, סיוטים?" הוא אמר. וויל הסמיק. "בסדר" ג'ייסון לחש והתרחק. "סותם." שניהם הבליעו חיוך. וויל הנהן. "אתה רואה, ניקו" וויל אמר. "אתה אומר שאם אני אפסיק לפחד כבר לא..." ניקו מלמל והאדים. "ברור שלא," וויל אמר וגלגל עיניים. "אתה הבן אדם הכי קשה תפיסה שראיתי בחיים שלי." ניקו התנשם. וויל התקרב אליו והחזיק בפניו במבט רציני. "אז אתה מבין, ניקו" הוא לחש. "זה לא משנה לי. בכלל." והוא נישק אותו נשיקה ארוכה יותר מהקודמות.  ניקו הרגיש שעוד קצת והוא יינמס לשלולית צללים. לבסוף וויל התרחק וחייך. ניקו הסתחרר וייצב את עצמו עם עץ."אני..." ניקו מלמל בלי ממש לדעת איך להמשיך. הכל הרגיש כמו חלום. אבל וויל הנהן וחיבק אותו שוב. "זה בסדר. אני מבין. קח לך את הזמן. גם אני הייתי צריך זמן. גם אני אוהב אותך."  ניקו הנהן ונשען עליו בעיניים עצומות. הוא הרגיש כאילו שכשהוא עם וויל אין אף מפלצת בעולם.  "איזה יופי" נשמע קול חדש של בת. ניקו פתח את עיניו בדיוק כשהאוויר הבליח. "נהנינו מההצגה." אנבת' אמרה בחיוך וקרצה לניקו, שרצה להעלם. ג'ייסון נעמד בדיוק כשגם פרסי הופיע.