אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

ניקו כחכח בגרונו בכוח כשהגיע למליסה וזאת חייכה אליו והסמיקה. "ניקו!" אמרה ונתנה לו יד כמו בכל תחילת מפגש שלהם, אבל להפתעתה, וכנגד כל האינסטינקטים של ניקו, שהיה קפוא, ניקו משך את ידו ממנה בחזרה אל צד גופו. "אני צריך להגיד לך משהו," ניקו לחש בלי להסתכל על מליסה אלא על דלת השירותים באולם המסיבות. מליסה קימטה את המצח אבל הרצינה. הם הלכו למחסן קרוב. "אז מה קרה?" מליסה אמרה ברוך וליטפה אותו בפניו בעדינות. ניקו נרעד. הוא הולך לשבור לה את הלב - לנערה הטובה הזאת - ועוד כאחד שחווה את זה בעצמו. אבל הוא חייב לעשות את זה. חייב. זה גם למענה, חשב לפתע כשהבין את זה. לא מגיעים לילדה הטובה הזאת שקרים. מגיע לה מישהו שבאמת יאהב אותה. לכן הוא אזר עוז והסתכל ישר בעיניה החומות במבט רציני. "כל הזמן הזה שהייתי איתך," ניקו פתח ומליסה הסמיקה והשפילה את מבטה ושיחקה בשערה החום והחלק במבוכה. ניקו הבליע יבבה. אלים, למה המשפט הזה חייב להישמע כל כך... קיטשי? "היה - נהדר." הלב של ניקו פרפר. מליסה יבבה. "אבל... אני לא... זה לא היה... אמיתי. אני רק.. בדקתי... משהו." ניקו לחש. מליסה נשכה שפתיים. "הנשיקות איתך," אמרה עכשיו להפתעתו והוא הישיר אליה מבט שואל ודומע. "הרגשתי שהן לא כנות. אפילו הנשיקה הראשונה שלנו. קיוויתי - קיוויתי..." מליסה משכה באפה וניגבה את עיניה בשמלתה האדומה. ניקו הניח את ידיו על כתפיה הקטנות. 

"את ילדה מדהימה, מליסה," אמר. "אבל אני לא אוהב אותך. אני בחנתי איתך בפעם האחרונה אם אני מסוגל לאהוב בנות." "אתה גיי," מליסה אמרה בשקט. ניקו יבב. הוא לא היה מסוגל לדבר, אבל מליסה החזירה לו החזקת ידיים והרצינה שוב. "כן," ניקו לחש. "והכרתי גם מישהו בינתיים." מליסה נשמה עמוק. "תעשה מה שטוב לך, ניקו," מליסה אמרה וחייכה חיוך כואב. "זה מה שיעשה אותי שמחה." ניקו הסתכל עליה בחשש. "את בטוחה?" אמר. מליסה נישקה אותו. "אני לא אהיה זאת שתגרום להומופוביה נוספת בעולם," אמרה בשקט אחר כך בזמן שניקו חייך בהיסוס. "תהיה מי שאתה. תבטיח לי?" ניקו חייך כשנזכר בפרסי עכשיו. "אני מבטיח." אמר. מליסה נשכה שפתיים, חיבקה אותו ואז רצה מהמחסן. ניקו יכל להישבע שהוא שמע אותה גם בוכה עכשיו, מה שגרם לו לפרוע לעצמו את שערו. מליסה היא אדם חזק שאף פעם לא בוכה - לפחות לא בקלות - וכולם ידעו בשכבה שלא כדאי להתעסק איתה. ניקו חזר בפנים בוערות מאשמה לבר.