אור וחושך ביחד

נק' מבט: וויל

"אז ברוך הבא לבית שלי," וויל אמר כשהגיעו לחדר שלו בסוף יום הלימודים השני וכשניקו הסתובב סביב עצמו ואז בחן את כל הארגזים. רק המיטה של וויל הייתה כבר מוכנה, כי היא הייתה דבר חיוני, וככה גם המחשב הנייד שלו, אבל זה כי וויל היה מכור למסכים ולעבודות בבית הספר. "אני כותב רגע לאמא שלי שאני אצלך," ניקו אמר ושלף את הפלאפון שלו מהתיק. הוא כתב בהודעות אחרי שוויל הנהן בהסכמה. "כמו שציפיתי," ניקו נאנח כשסיים וכשהחזיר את התיק למקומו עם הפלאפון בתוכו. "מזל שעשיתי את זה, כי היא כבר התחרפנה לגמרי. " אמר ו וויל חייך. "נשמע שהיא קשה," אמר. ניקו משך בכתפיו. "אין לך מושג." אמר. וויל שמע מרירות קלה בקולו, והחליט לעזוב את זה. "בוא," אמר והם ירדו למטה אחרי שהורידו מעצמם את התיקים שלהם בחדר של וויל. "אבא," וויל אמר לאביו,שראה טלוויזיה והסתכל עליהם כשהגיעו. "תכיר את ניקו, חבר חדש שלי מבית הספר. ניקו, זה אבא שלי. קוראים לו טום." וויל אמר וניקו הרים יד וחייך בביישנות ונצמד לוויל. אביו הנהן בהבנה וחייך בחיבה. וויל הבין את הרמז והלך עם ניקו בחזרה לחדר שלו. "איפה האחים הנהדרים שלך?" ניקו אמר לו כשהגיעו. וויל נאנח. "אני לא יודע," אמר. "זה שאנחנו אחים זה לא אומר שאני עוקב אחריהם בכל דקה ודקה. יש לך אחים?" וויל שאל כשקלט שהוא לא יודע עדיין כלום על המשפחה של ניקו. ניקו התנשף עכשיו מסיבה שוויל לא הבין.

עיניו של ניקו התרוצצו בחדר. "יש לי. אחד." ניקו אמר. "נחמד," וויל אמר והחווה בידו למחשב כשהבין שניקו לא רוצה לדבר יותר. "רוצה לשחק במחשב?" שאל וניקו הנהן. הם שיחקו קצת, ומתישהו ניקו נרדם על וויל בעייפות על הכתף שלו. וויל חייך. הוא הפסיק את המשחק וליטף את ניקו בעדינות. ' לא גיי, אעלק,' חשב לעצמו בשעשוע. הוא לא ידע למה ניקו מכחיש את זה על עצמו ובכל הכוח, אבל הוא בהחלט מתכוון להוציא את זה ממנו בעדינות החוצה במהלך השנים. נראה שניקו חלם חלום טוב, כי הוא נראה שליו, החזה שלו עולה ויורד באיטיות. אבל לבסוף עיניו של ניקו נפקחו במטושטש. הוא מיהר להתרחק מוויל ולקום כשהוא מתנודד. "אז איפה האחים שלך?" ניקו אמר בלהיטות, שוויל הבין עכשיו קצת יותר. הוא התחיל לתהות אם הבית של ניקו לא מקבל, ואז בגלל זה קשה לו. ואז וויל נזכר בידע של ניקו על הנשפים, ותוכנית נוספת התחילה להתגבש בראשו. ' עדיין חנון,' הוא חשב לעצמו לבסוף ונאנח לעצמו, אבל הוא אילץ את עצמו לחייך לניקו. "עדיין לא חזרו. ואני עדיין לא עוקב אחריהם בכל דקה ודקה. רוצה שנטייל?" הוא אמר בחיוך שנעשה אמיתי ככל שהמשפט התקדם. ניקו הסמיק והחיוך של וויל רק התרחב. אהא. תכנית מספר שתיים יוצאת לדרך."לא. אבל אני צריך לחזור הביתה. והאיזור אצלי עם המון טבע וכזה. רוצה להכיר את העיר אצלי?" ניקו אמר בקול צרוד. וויל הנהן.