אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

ניקו הלך מטושטש והמום הביתה. היום עבר כל כך מהר, מה שלא היה הגיוני, אבל מה שלא היה נראה הגיוני עוד יותר זה שוויל נראה כמו מישהו שיכול לסבול אותו. לצערו במחשבה האחרונה הלב שלו התחיל לדהור בפראות שוב כמו בבית הספר. גוש חנק לניקו את הגרון עכשיו. מה הוא יעשה מחר עם זה? ובכל השנה? כיוון שהיה לבד ובחושך, הוא נתן לדמעות לזלוג בחופשיות עכשיו. הוא חשב לפתע על מליסה הזאת, שלמעשה בכלל לא הכיר עדיין, ותוכנית נואשת עלתה לו בראש - לרוב התוכניות שלו נכשלו, זה נכון, אבל הפעם הוא לא מתכוון לתת לזה לקרות בשום פנים ואופן. הוא הגיע הביתה וגילה עכשיו, שכולם, מלבד אביו, כבר ישנים ועמוק בתוך החלום השביעי שלהם. אופס. ניקו הרים מבט חושש לאביו הזועם ששילב ידיים והסתכל עליו במבט מודאג ומוכיח. "הבטחת לאמא שתחזור מוקדם ולפני ה " קללה." " ג'יימס אמר בקול מלא באכזבה ובדאגה. "יש לך מושג כמה דאגנו? אפילו אליוט דאג. יש לך מושג מה עבר לנו בראש?" ניקו הגניב מבט בעקבות הנזיפה של אביו עכשיו לשעון שהיה בתנור האפייה לידם במטבח, וראה - בלב שכמעט נעצר כשעיניו החומות כשוקולד הבינו מה בדיוק המספרים שהן קוראות - שהשעה היא לא פחות ולא יותר מחצות בלילה. איך הוא לא שם לב לזמן? הבטן שלו געשה בעצבנות מהמחשבה, אבל הוא אילץ את עצמו לחזור להסתכל על ג'יימס ולחייך לאביו. 

"תשמע קטע," אמר בקול צרוד. "הכרתי חבר חדש." ג'יימס גלגל עיניים. "את זה הבנתי מאמא. אני רוצה לשמוע סיבה הגיונית ללמה חזרת כל כך מאוחר - שלא לדבר על זה שבטח הדאגת גם את המשפחה של וויל, והם חדשים פה אז אני לא רוצה לדעת מה עבר ל ה ם בראש בשעות האלה, ואני רוצה גם סיבה שתגרום לי להפסיק לדאוג מכך שתפוטר כביכול מתפקיד המלווה שלך לוויל אחרי כל זה מחר בבוקר בבית הספר." ג'יימס אמר. ניקו יבב לפני שהספיק לעצור את זה. הוא שכח לגמרי מכל הדברים האלה, מה שהיה מוזר גם כן, כי בדרך כלל ניקו היה אדם הגיוני ושקול מאוד. מה קורה לו? זה לא יכול להיות. הוא מלמל מתחת לאף עכשיו את כל מה שהם עשו, כשהוא מחסיר בסיפור את הקטע בו אחזו ידיים והסתכלו בכוכבים ואת זה שהוא הפחיד עד מוות את וויל מהקללה. זה היה מצחיק לראות את מר גאון כביכול מתפתל מאימה, אבל במבט לאחור זאת הייתה טעות נוראית. בלב דופק הוא התפלל עכשיו לשם שינוי שלא יפוטר מהתפקיד. הוא הסתכן עכשיו והסתכל בתחינה על אביו. "אני לא ידעתי," אמר ניקו בקול מיואש ועייף מהשעה המאוחרת. "אני מצטער - " "אתה מצטער," אביו אמר וניקו התנשם בבהלה. איך הוא אמור להסביר את כל זה מחר לוויל, אם יפוטר? למרות שאם חושבים על זה, בטח וויל כבר מבין את זה בעצמו עכשיו, כי סביר להניח שגם בו נזפו ממש עכשיו.

ניקו בלע את הדמעות. ג'יימס נאנח. "ריתוק בחדר שלך," אמר אביו עכשיו. "לחודש." מרוב עייפות והשפלה ניקו אפילו לא שקל להתווכח. "לא תצא מהחדר מלבד לארוחות, לעזרה בשיעורי הבית ובתפקיד הליווי, אם עדיין תהיה בו, ולעידוד קצת ולשירותים. עכשיו קדימה." ניקו הנהן במבט מושפל והלך לחדר שלו באיטיות, דמעות זולגות שוב בפניו במרץ. כשהגיע הוא סגר את הדלת שלו, וקרס במיטה בבכי. הוא שחזר את תחילת השבוע עד עכשיו, ויבב גם מעבר לבכי. אויי, לא. הלב שלו תמיד דפק יותר כשהיה ליד וויל.  לא אכפת לו מכל העונשים שיקבל מבית הספר - ואולי מעוד עונשים שיקבל בבית. לא, ניקו התייפח מתחת לשמיכת הקיץ בגלל סיבה אחרת. עם עונשים מכל סוג ומכל מקום הוא כבר יכול להתמודד, ואפילו לצאת מהם ילד טוב, כי הוא תמיד תיקן את הטעויות שלו אחרי שהבין אותן. הוא חשב על וויל וניסה להשוות אותו לפרסי ולמליסה בראשו - זה מה שניקו חשב עכשיו. אין ספק שמליסה היא ילדה יפה; היה לה שיער חום חלק חלק, עיניים חומות טובות והיא שצפה רוח חיים טובה. היא גם נראתה תמיד דלוקה על ניקו. ואז ניקו ניסה להשוות בהרגשות, ופניו האדימו לפרסי ולוויל. הוא הבחין שזה לא קורה עם מליסה, יבב עוד כמה פעמים מזה, ואז קיבל החלטה. הוא יכריח את עצמו להתאהב במליסה. הוא נרדם לתוך שינה מוטרדת, וחלם בעיקר על כוכבים בשמיים ועל עיניים כחולות שמחייכות אליו.