אור וחושך ביחד

נק' מבט: ניקו

כשהשמש התחילה לזרוח האדס נעלם. ניקו החזיר לגברת אולירי את הגורים שלה, היא יללה בתודה והוא הנהן והתחיל לחזור מותש למחנה החצויים. כל צעד נדמה קשה מהקודם; הוא עדיין היה חלש גם מהמסע של אתנה פרתנוס. גם מה שהאדס אמר לו הדהד לו: 'ככה אתה מתנהג כשאתה פוחד מהצל של עצמך.' ניקו לא רצה שזה יהיה בולט. לבסוף הוא נשען על עץ בעייפות ואז שמע צרחה...מוכרת באופן משונה. "הייזל?" ניקו מלמל בגרון מכווץ ורץ לכיוון הקול בכוחות אחרונים. הצרחה נשמעה שוב וניקו רץ מהר יותר, מתעלם מהעייפות שלו עד כמה שהוא יכול. "הייזל!" ניקו צעק והפעם נשמעו התנשפויות שלה, אלא שהוא לא ראה אותה. אבל היא נשמעת קרובה כל כך, אז מה קורה פה? "ניקו!" היא אמרה מאיפושהו וניקו שלף את החרב שלו, מתנודד לרגע בעייפות. הוא לא היה במצב להילחם. אבל הוא ממש לא הולך לוותר עכשיו. הוא הסתכל מטושטש בעצים סביבו עם החרב בהיכון. "ניקו די אנג'ילו," הוא שמע קול אכזרי של בת לפתע והוא קפא והתחיל לרעוד ושמח שהוא לבד. הסצנה הייתה מוכרת לו יותר מדי....הוא לא הולך לחוות את זה שוב. אבל מצד שני זאת נשמעת בת, וקופידון הוא בן. אם כך, איך... הקול צחק כאילו הקשיב למחשבותיו ועכשיו ניקו ראה את הייזל נאבקת מעליו באוויר ואישה מחזיקה בה. "ניקו," הייזל התנשפה והוא התנשם והתקרב אליה לאט, מושיט אליה יד. אבל כשנגע בה לבסוף הייזל הבהבה וניקו קפא. "זאת אשליה או משהו?" הוא שאל את האישה, שהיה לה שיער שחור חלק, עור לבן, קשת זהב על השיער והיא לבשה שמלה זהובה והיו לה עיניים כחולות. ניקו ניסה להכריח את עצמו להסמיק למראה שלה, כמו מה שעשה מאז קופידון ביותר תכיפות מלפני, כרגיל, ללא הצלחה. במקום זאת, הוא רק עשה לעצמו כאב בטן. אבל אז וויל עלה לו במחשבה, וכמובן שעכשיו הוא הסמיק. נפלא.  "במובן מסוים" האישה אמרה בקול משועמם בזמן שבחנה את ניקו שנאבק בעצמו במבט מתנשא. "כמו הכעס, הקנאה, גם מה שקורה פה הוא אשליה. אחותך מבינה." "לא אני לא," הייזל אמרה בהתנשפות. "ניקו, אל תקשיב לה. בבקשה. אני בסדר. תתמקדו במשימה -" הייזל נעלמה וניקו פער את העיניים באימה.  "לא הרגתי אותה" האישה אמרה לו בהרמת גבה. "אם זה מה שאתה חושב. אבל אני עלולה לעשות זאת בקרוב אם לא תעשו מה שאגיד לך עכשיו." 

ניקו הרים את החרב גבוה יותר ושם אותה מתחת לצוואר האישה. "אין לי פנאי למשחקים שלך. מה אנחנו צריכים לעשות? מ י את? איפה אחותי?" הוא שאל בזעם. אבל במקום לפחד עכשיו, האישה רק חייכה ונראתה משועשעת. "ואוו. אתה באמת מרשים. לא פלא שהוא מחבב אותך." הלב של ניקו דפק בפראות עכשיו והוא האדים שוב, אבל הוא לא זז. ברור שהיא יודעת.  "כל שאני יכולה להגיד לך, יקירי" האישה אמרה ובחנה אותו כשהיה מופתע ונסער, "זה מצריים." והיא נעלמה ואיתה גם הייזל. ניקו פלט קללה באיטלקית וניסה לתפוס אותה, אבל פספס. עכשיו העולם הסתחרר - הוא חייב לישון. הוא נתן לגל הבושה לעבור לשם שינויי, כי לא היה לו זמן לזה, ואז  נשם עמוק ורץ למחנה. הוא לא שם לב לאן הלך עד שנתקל במישהו מרוב שהיה עייף וכמעט נרדם והוא נפל ישר לוויל, שתפס אותו. מרוב עייפות לניקו לא היו כוחות להתנגד ולחזור לעמוד. "היי  אנחנו בדיוק מחפשים עוד קורבנות אחרונים מגאיה ביער. למה אתה רץ משם?" וויל שאל אותו בזמן שהוא התנשף בעייפות עליו בעיניים עצומות. "הייזל....מצריים...חיייבים...לזוז..." ניקו מלמל בלב דופק ובפנים אדומות. מהריצה. הוא לא מזיע מלחץ. כי הוא לא אוהב את וויל. הוא דואג להייזל, וזה הכל. האדס טועה."ניקו, אני לא מבין אותך" וויל אמר והעיר אותו ממחשבותיו ואז קרא לכירון. ניקו מיהר לקום ומיד נתמך שוב בוויל כי הוא כמעט נפל. הוא מיהר לקום סמוק לכירון ולא הסתכל על אף אחד מהם. "ניקו, נערי, מה קרה? מדוע אתה נסער כל כך? אם תוכל לגייס כוחות אחרונים כדי לספר לנו" כירון שאל כשתמך בו. לניקו לא נשארו כוחות אפילו כדי להנהן, אז הוא ישר התחיל לספר. בסוף כירון הרצין ומיד התחיל לטפל בניקו בעיסויי הגוף. ניקו שם לב שהוא עדיין מחזיק בחרב שלו והוא החזיר אותה למקומה. "מה בכלל עשית ביער מלכתחילה?" וויל שאל וניקו הסמיק. האירועים הקודמים התחילו לחזור אליו. "טיילתי." הוא גמגם. ואז הכל החשיך וניקו נרדם.